1.1 על המציאות

 

המציאות המוחלטת היא הרִיק הגדול ביותר שניתן לתיאור; היא אינה משקפת מהות או חוק שהוֹוים תמיד. המציאות המוחלטת היא נצח, זו שלא חל בה שינוי מאז ומעולם. היא מחוץ לזמן ולמרחב. היא אינה תנועה ואין בה תנועה.

הטבע כולו, הוא עולם התופעות הנתפס כמציאות אובייקטיבית. הוא היקום ותוכנו, בו מוגדרים המרחב, הזמן וחוקי הטבע.

היקום ותוכנו נתונים לתהליכים אנרגטיים-אנטרופיים, מכנו-סטטיסטיים ופיזיקליים. אנרגיה ויסודות החומר עומדים בבסיס המבנים הכימיים והביולוגיים המרכיבים אותו באופן היררכי.

האורגניזמים הם ישויות ביולוגיות. כל מרכיביהם ביש, הם תופעות בעולם התופעות, נתונים להתפתחות אבולוציונית ארוכת טווח כזו המותאמת על ציר הזמן לאילוצים המופיעים בסביבת הקיום.

תופעות במציאות האובייקטיבית מוּנעות (מותנות) בכללותם על ידי חוקי הסיבתיות.

 

1.2 על האמת

 

אמת מוחלטת היא הכרה אנושית ברורה במציאות כלשהי. האמת המוחלטת שעליה אנשים מדברים, למעשה היא אמת אמוציונלית שאותה הם חשים כברורה ומובנת מאליה. אמת מוחלטת במובנה הרציונלי אינה מוחלטת. מטבעה היא יכולה להשתנות כי היא מוגבלת לטבעו, לזיכרונו, להכרתו ולידיעותיו של אדם.

חוקי הטבע הם הדבר היחיד בעולם התופעות הקרוב לאמת. הם מתגלמים באורגניזמים ויש להם ביטוי פונקציונלי ברור, לרבות תפקודי הנפש.

הביטויים הפורמליים המוכרים של חוקי הטבע הם בגדר תיאורים חלקיים, תוצר של קונצנזוס במדע. הם מתוארים באופן הטוב ביותר שניתן לבני אדם לבטאם בעת הזו. לחוקים היסודיים רמת אמינות גבוהה יותר וקִרבה גדולה יותר לאמת. לפיכך, בעולם התופעות האמת היא יחסית.

נצח איננו תופעה. על כן, אמת מוחלטת מתקיימת בנצח. הנחת קיומה של אמת מוחלטת במציאות האובייקטיבית היא בגדר אמונה[1].

 

1.3 על החיים 

 

החיים הם דחף בטבע. הטבע הוא זה אשר נתון בשינוי מתמיד בכל קנה מידה של ארגון ביולוגי, מהתא הבודד ועד החי והצומח גדולי הממדים. האורגניזמים חולקים במשך פרק זמן מוגבל את דחף החיים, קרינות ורשמים, לפעול, ולהחליף אינפורמציה עם הדומים להם והסביבה לשם תקינות קיומם, להפריש פסולת ולהתרבות. פעולות אלה הן יסודות קיומו של הגוף החי, המורכב מאטומים וממולקולות שהרכיבו בעבר גופים חיים אחרים.

בני אדם הם אורגניזמים: ישויות ביולוגיות המתפקדות כצבירים פיזיולוגיים שחלקיהם – לרבות אלה הנתפסים כנפשיים – פועלים בדרגה גבוהה של שיתוף פעולה, חלקה נסתר, חלקה מודע.

זהותו של אדם נשענת על אישיותו[2], על הפעולות המייחדות אותו ועל גופו. האדם הוא יש חי מתפתח, וההתפתחות מהותה השתנות הנובעת מגורמים הגלומים באורגניזם המשתנה בעצמו. ההשתנות מתחוללת מרגע לרגע, בכל רגע ובכל נקודה במרחב של האורגניזם, כמו גם בכל היררכיה חומרית ואנרגטית. עצם הקיום דינמי, ההשתנות היא מהותו.

החיים משמעותם הקטנת האנטרופיה (אי הסדר) בצביר פיסיולוגי, תוך השקעת אנרגיה; המוות משמעותו הפסקת השקעת האנרגיה מצדו של צביר פיזיולוגי. על כן מתעצמת בעקבותיו האנטרופיה.

 

1.4 על האדם

 

קיומו של אדם פירושו עובדת קיומו של גוף אנושי. ומכאן: ההתנסות במציאות ממוקדת בגוף. על כן עוברים כל בני האדם בחייהם אותם שלבי חיים ביולוגיים. על כן כל בני האדם אינם שבים מן המוות.

ביחס לידע נרכש עתידי אדם נולד כשזיכרונו כדף חלק. סביר שכמו אצל חיות אחרות חלק מהיכולות האופייניות למין מורש, במיוחד האמצעים לתקשורת הייחודית לאדם. אשר על כן, עליו ללמוד[3] הכול מהתחלה. בהתאם, אין אפשרות ללמוד דבר מה, להבינו ולהפיק תועלת מהניסיון המצטבר ללא אימון ופיתוח מיומנויות במערכות התומכות בלימוד: תחושות, רגשות, חשיבה וזיכרון, עד להשתרשותם של ייצוגים ייחודיים בגוף ותהליכי קישור.

יצר ההישרדות מונח בתשתית קיומו של אדם. פחד מתמיד עולה בו מן ההכרח לספק את צורכי הקיום הבסיסיים, אף שהוא ניחן ביכולות מגוונות לספקם לאורך חייו. אשר על כן, בדרך כלל יש בידיו די זמן שביכולתו להקדיש, בנחת ובעומק, למילוי צרכים גבוהים יותר ולשם התבוננות בשאלות של מהות. צרכים אלה אינם מוּנעים מיצר ההישרדות, כי אם מן התשוקה להיות.

בעבר הלא רחוק, עת הביטחון הקיומי היה נמוך ותוחלת חיי אדם הייתה קצרה יחסית, כדי לספק את צורכי הקיום הבסיסיים נאלץ האדם לעבוד עבודה שרובה היה פיזי או מלאכה שבה נדרש להגיע למדרגת אומן וחייו היו ממוקדים דחפים, יצרים, תחושה, רגש, מחשבה ואינטואיציה, לעיתים אף הנאה ושלווה שמלווים תהליך יצירה שנעשה בריכוז ושקט נפשי. כול אלה מעניקים משמעות גדולה להווה.

בחיים המודרניים במערב, המתאפיינים בתוחלת חיים כפולה בממוצע מזו של האדם הקדום ובביטחון קיומי גבוה יחסית, נדרשת בעיקר עבודה מחשבתית כדי להבטיח את אמצעי הקיום הבסיסיים. מטבעה היא ממוקדת תכופות במבט כלפי העתיד ומרחיקה את האדם מגופו המתקיים בהווה הפשוט.

את הפער הזה שבין אדם לגופו ולהווה שבו הוא מתקיים, יכול למלא הזמן הפנוי שאינו מוקדש למשימת ההישרדות, אלא שתכופות הוא נתפס כאיום. ובעוד זוהי בעצם תכלית הקיום, ניכר באדם חוסר הערכה כלפי הרגע עצמו, שמשמעו חסר בטעימת הקיום החפה ממטלות או משאיפות. אצל רוב בני האדם מתמלא חלל זה בפחדים, דאגות, תאוות, צרכים של האגו, פחד מפני מוות ומחלות ומיני תכסיסים שנועדו להעצמה שיש בה רווח אגואיסטי.

בני אדם חולקים את אותן פונקציות נפשיות ולכולם אישיות ייחודית המגדירה את הסובייקט[4]. על כן השפעתם של החינוך ושל איכות המורים שאדם פוגש בחייו משמעותית, והיא חלה על מידת התפתחותו ועל הצלחתו. אלה נגזרות מן האופן שבו מפענח הסובייקט את המציאות.

בהתאם, בני האדם כבולים לדפוסים מוּרשים ונרכשים. לאמונות, לשלטון, לחינוך ולדת. הם חשים איום משתנאי חייהם משתנים. אדם מיושב ומאוזן בדעתו יכול לכלכל את מעשיו בתבונה, להגיב באופן הולם לשינויים הכרוכים במציאות חייו ולחיות מתוך חוסן פנימי.

אופן התגובה של הפרט מושפע מאי שקט[5] מנטלי הנובע מתוך מה שנתפס אצלו כערעור על האופן שבו הוא תופס את עצמו: פגיעה או העצמה זמנית ונקודתית או מתמשכת ואובססיבית. אי שקט משבש בדרך כלל את התפיסה[6] המאוזנת של המציאות, כמו גם את האפשרות לנתח את האירוע ולגבש עבורו תגובה הולמת מבחינה אישית וחברתית. אופני תגובה לא מידתיים מופיעים בכל מעגלי האינטראקציה – הבינאישיים והחברתיים – ונתפסים ככישלון בוויסות עצמי.

חברות בתוך חברות – משפחות, משפחות מורחבות, שבטים, עמים, תרבויות, קָסטות, כתות, דתות, ארגונים, חברות עסקיות, מדינות – הן היוצרות בידול בין בני אדם. אף שייתכן שכל חברה מצהירה על שלום ואחווה, הכוונה העומדת מאחורי ההצהרות ומאחורי מהותן היחסית, נובעת מזהות והזדהות[7] רעיונית עם הדרך שאליה פנו אותן חברות.

לצורך קיומו של מבנה חברתי יציב נדרשים כללים המנסחים את אורחות חייו הראויים של אדם בחברה. אלה הם מידות, מוסר ואופי המגינים על המבנה החברתי ומביאים לשגשוגו של הפרט. לפיכך נגזר שחיים נכונים שראוי לחיותם מבוססים על יחסים תקינים בין הפרט לבין עצמו ובינו לבין הסובבים אותו במעגלי חייו.

העיסוק בשאלת תכלית החיים, משמעותם והדרך שבה ראוי לחיותם, מהותי בחיי אדם. מקורו במצוקה הבסיסית של האדם, הנובעת מהיות תודעתו מותנית. מכאן נובע כי עיסוק זה מצביע על אי הנחת הבסיסית הכרוכה בקיומו, ובה בעת הוא מחולל אותה.

 

2.1 זריחת התודעה הפרטית

 

זריחת התודעה הפרטית בעוּבּר היא האירוע הראשון הכרוך בקיום האנושי. זוהי היקיצה הראשונה. עבור העובר אין דבר הידוע מן העבר, דבר אינו זכור או מתויג בזיכרונו. הוא כולו ערות[8] ותו לא, חוויה טרומית של בהייה בריקות[9], בדממה. זו חוויה ישירה, לא מתווכת, ואין בה המשגה.

זוהי תחילת ההתנסות בעולם התופעות, אירוע מכונן המשותף לכל בעלי צלם אנוש שלא ניתן לתארו במילים ולדעת את משמעותו בעת שהוא מתרחש. אולי בעקבותיו נטבעה באדם חוויה של קיום בלתי מותנה, של החיים כפי שהם, אף שאינו מבין את משמעות הדבר. ייתכן שבהמשך החיים יעלה באדם געגוע לאירוע (הזה) שאין עד אמין שיכול לספר על מקורו. על רקע רעיון זה, ניתן להבין את הטענה שכולנו נולדים חופשיים אך נכבלים בהמשך. געגוע למצב מיוחד זה, שאין אפשרות בהמשך החיים לשייכו לאירוע מסוים, ייתכן שהוא מהות הכמיהה.

 

2.2 חוויית מטרה

 

מרגע ההפריה ועד מותו פועלים באדם מנגנונים פנימיים המופקדים על בריאותו הגופנית והנפשית. את הראשונה מייצג מצב אובייקטיבי של היעדר מחלה, היעדר סימפטומים או ממצאי בדיקות המעידים על מחלה. בצד הסובייקטיבי מדובר בתפיסת האדם את עצמו כבריא, המשפיעה גם על מצבו האובייקטיבי. הבריאות הנפשית, האנרגתית והרוּחית מתבטאת במעין תחושת שלווה וזרימה שאין בה אותות מתמשכים של מצוקה מנטלית ותחושתית. במצב קיומי זה יש איכות חיים גבוהה ומידה רבה של סיפוק שניתן לשאוב ממנה. על כן זוהי חוויית מטרה עבור האדם.

בין המדדים שמהם מורכבת אותה איכות חיים יימנו: הנושאים המעסיקים אותו; תפיסתו והערכתו את עצמו ביחס ליעדים, לציפיות ולסטנדרטים שהציב לעצמו; אופן תפקודו במצבים של רווחה או מצוקה; מידת הקבלה או הדחייה שהוא חווה בחברה האנושית שסביבו; איכות התקשורת שהוא מקיים עם הסביבה; והיחסים בינו לבין מה שהוא תופס כנשגב, היכול להיתפס כגרעין פנימי נצחי, ריק או תבוני, וכן גם כחיצוני נצחי או כתבוני חיצוני – דהיינו אלוהי.

מערכת יחסים מורכבת מתקיימת בין תורשה ובין סביבה, בין התפתחות הפרט ובין החתמתו כייחודי שדחף פנימי מוביל אותו לחפש אחר משמעות לקיומו ואחר אושרו[10]. איכותו וחוזקו של דחף זה משתנים מסובייקט אחד למשנהו. כל הנתפס בגוף באופן אוטומטי ואינטואיטיבי כגורם המסיט מחוויית המטרה, יוצר נקודות ערעור הפועלות כמקור של מצוקה הפוגעת באיכות חייו ובאושרו של הסובייקט. מצוקה זו היא כמעין פציעה שנדרש לה ריפוי. היעדרה של חוויית חיים בעלת משמעות מסב עצב, כאב, שעמום, דיכאון, תוקפנות והתמכרות. לאלה ביטוי חווייתי – תחושתי ומנטלי – בגוף.

במישור האנרגטי ניתן לראות חיים תקינים כאוסף של תופעות שדרכן עובר האדם תוך השקעה רבה של אנרגיה פיזית ונפשית בחלק מוקדם של החיים. מדובר בתהליך של הבשלה היוצר את התנאים הפנימיים, המאפשרים השקעה אופטימלית של אנרגיה גופנית ונפשית בהמשך החיים. מדד ליעילותם ולאיכותם של החיים יכול להיות מינימום של רעש מנטלי ותחושתי המתוארים גם כאי סדר (אנטרופיה) פנימי מול פעילות כפויה (סדר שדורש אנרגיה), מרגע זריחת התודעה הפרטית ועד המוות.

 

2.3 מצבי ערעור

 

אירועים הכרוכים בשינויי מצב רוח, בוודאי הקיצוניים שבהם, מהווים הזדמנויות לעיבוד פנימי. תכליתו שייווצרו בגוף תנאים מווסתים המביאים עמם ריפוי במובן של חזרה אל חוויית המטרה, המתאפשרת מתוך כך שהגוף פועל תמיד בכיוון של ריפוי ומאותת על חריגה ממנו. זוהי עצם מהותו, להיות בריא כדי לתפקד באופן מיטבי במציאות החיים. התחוללותו של שינוי בהלך הרוח מהווה עדות לקיום בעיה פנימית עוד טרם הוחתמה בפרשנות. בכל מצב אחר, האדם מרותק כמו בהיפנוזה אל האירועים ואינו נותן את הדעת למה שבעצם קורה. השינוי במצב הרוח הוא בבחינת הזדמנות לבדיקה אישית.

חלק מהחוויות האלה כולל מודעות עצמית[11], גם אם רגעית, אשר מאפשרת זווית מבט שונה על עצם הנוכחות[12]. כדי להביא להתממשותה באופן יציב ומיטיב, מעבר למשך הקצר המאפיין את הופעתה הספונטנית, נדרש לתת את הדעת לכל שינוי במצב הנפשי. יש לבסס הרגל של עצירה יזומה, לפנות מקום לתחושת הפליאה לנוכח ידע אחר ולהופעה ספונטנית של חיפוש אמיתי אחר מידע פנימי.

זוהי מעין תהייה מכוונת השואלת "מה זה קורה בי פתאום?" מצב השקול להפעלתה של אזעקה בעת טיסה שמנוהלת בידי טייס אוטומטי, אשר מעידה על התרחשות אירוע חריג במערכות המטוס. מצב זה דורש את העברת מערכות ההיגוי לשליטתו הפעילה של הקברניט. הערעור עצמו הוא אוטומטי, סיבתי ומותנה, קצר. אולם הפעולה המחשבתית הנדרשת לצורך ניתוח תבוני של האירוע ועיבודו הפנימי נמשכת זמן מה. ללא חשיפה לרשמים משמעותיים הנגזרים מן החיים ולהתנסות חוזרת ונשנית, אדם לא יכול להכיר את תגובותיו ההתנהגותיות ואת עולמו הפנימי.

כל חתירה לאושר במובן של ויסות לשם ריפוי מחייבת רצון[13]. כל הפעלה של רצון שבבסיסה השתוקקות או דחייה היא ביטוי של האישיות בעודה מוכוונת מצב נפשי. בלימת ההשתוקקות או הדחייה תביא עמה תסכול. תסכול אף הוא מצוקה מנטלית.

מכאן, שרק רצון שאותו מנחה תבונה ששוקלת את המציאות הפנימית והחיצונית מאפשר מציאת פשרות פנימיות. אלה בכוחן להוביל לכדי יישומו של פתרון הרמוני מול המציאות, ובכך למנוע תסכול מתמשך. פעולה מיטבית בהתאם לרצונך משמעה הליכה מידתית כנגד רצונך, תוך שימוש בתבונה על מנת להגביל תועלתנות ואנוכיות חומרית אישית^[14], תוך התאמתן לצורך אמיתי ולא מדומה. בפועל זהו ריסון עצמי. נדרש ללמוד כיצד ניתן לפעול בעולם מתוך התבוננות וענווה, ביקורת פנימית וניסיון לצמצם את המניעים האנוכיים שיש להם תרומה שלילית על היחסים הפרטיים והחברתיים.

 

3.1 תודעה פרטית מתבוננת כאבן הבוחן היחידה אל מול המציאות

 

הפילוסופיה והתיאולוגיה עסקו מראשיתן בסוגיות של גוף-נפש, בימי התרבויות העתיקות. הבחנה בפערים בין תפיסת המציאות כחוויה פרטית של הסובייקט לבין תפיסתה כמציאות פיזיקלית הניתנת לכימות ולהשוואה, היא שעמדה בבסיס אותם דיונים. מתוך כך התפתחו שתי גישות יסוד. בראשונה נטען שגוף ונפש חד המה; השנייה גורסת כי מדובר בשני דברים שונים, כלומר הנפש או תפקוד מסוים שלה היא קטגוריה שונה מגוף.

מבלי להידרש לניתוח ההשקפות השונות, בחיבור זה אני דוגל בגישה אתאיסטית פיזיקלית המורה שהתופעות הנפשיות בגוף, באשר הן, מקורן פיזיולוגי. אני סבור שבעולם התופעות\הטבע, הכול קשור בכול: חומר, מה שנתפס כרוח, פרט וכלל. לפיכך אני אוחז בתפיסה אחדותית אף על פי שמדובר בתפיסה שכלית שהאדם רחוק ממנה ומהשלכותיה כשהוא פועל ביום יום.

בהתנסות האישית מהווים יחסי צופה-נצפה בסיס לתפיסת המציאות. זו תופעה של מפגש בין תופעות על בסיס תקשורת רב-מימדית. בפועל נתונה תופעה של תפיסה לעתים לתעתוע, שפירושו תפיסה מוטעית המובילה לכישלון בפרשנות של אירוע. תעתוע עשוי להוביל לתגובה שאינה נמצאת בהלימה עם המציאות. הוא נובע מגורמי הבורות[15] ומוביל לחוויית הנפרדוּת ולתפיסת מציאות דואליסטית אצל הפרט, נפרדות מן הטבע, נפרדות הרוח מהחומר, ונפרדות תודעה מההוויה.

בתבונה עולה ההבנה שמתקיימים יחסי צופה ונצפה בין ההכרה[16] ובין המושאים הפנימיים לבין עצמם, וכי ההכרה ותפקודיה הם מושאים לעצמה. כתפקודים משתייכות התודעה וההכרה למציאות האובייקטיבית (הטבע), ובה הן פועלות.

המסקנה שניתן לגזור ממנה היא שהדבר היחיד שניתן לקבוע כי הוא מתמיד לאורך החיים אצל כל בני האדם הוא החוש שנקרא "תודעה פרטית מתבוננת". הטבע הרוחני של תודעה פרטית מתבוננת משתמע מהיותה לא אישית, ואילו התוכן הוא האישי, הוא הסובייקט עצמו הנתון בהשתנות.

קיומה של תודעה פרטית מתבוננת וממוקמת גוף נגזר מהניסיון המשותף. דרך מערכת חושים ומערכת עיבוד עצבי, היא מתבוננת מתוך הגוף באופן אוטומטי ואוטונומי ומציפה חיזיון שהמציאות מומחזת בו. מתוך כך ניתן להסיק שאף שלכל אחד מן הנוכחים במציאות החיצונית נקודת מבט מובדלת ושמא אף שונה במושאים המשותפים – הרי בה במידה, נקודת מבט זו, כמו גם השלכותיה, ייחודית ביחס למושאים הפנימיים. הכלי נמצא אצל כולם, השימוש שעושים בו ואופן ביטויו משתנים.

התודעה הפרטית היא המולידה את כל מה שאנחנו חווים בתחושה, ברגש ובמחשבה. נחוצה הכרה ערה כדי לזהות את האובייקטים[17] העולים בתודעה הפרטית בכּכוּתם[18]. ההכרה עומדת אז מול הרושם הראשון שעולה בה, קרובה ביותר למציאות האובייקטיבית.

ללא התודעה הפרטית אין זיהוי בהכרה של אובייקטים פנימיים וחיצוניים; בלעדיה לא תיתכן תקשורת בין בני אדם בדבר מושאים הנמצאים בניסיון המשותף; לא תיתכן אריגה של תרחישים[19] דמיוניים שבהם קיימים נפעל ומפעיל. פענוח המידע הפנימי חלקו בשפה, חלקו חווייתי, והוא מוביל לידיעה[20] ולהבנה לא מילולית ואינטואיטיבית.

כדי שייווצר חוש באורגניזם אשר רואה את המציאות האובייקטיבית, נדרש טבע התודעה הפרטית להיות ריק, שאם לא כן הייתה תופסת מציאות בדרך מעוותת. טבעה ריק במובן זה שהיא גמישה לקבל צורת כל אובייקט שנופל עליה, בדומה למראה, ואין לה צורה אם לא נופל עליה דבר[21].

היעדר תופעות מול ההכרה כמוהו כהיעדר תופעות במציאות האובייקטיבית, שאז התודעה אינה מופעלת. דומה הדבר להיעדר הענן מן השמיים, כי אז נותר רק החלל הריק. מכאן ניתן להבין מדוע מזהה הפילוסופיה ההודית את התודעה הפרטית עם התודעה העולמית,[22] כאילו הרקיע פרוש מעל האירועים כולם בעולם והתודעה הפרטית מונחת תחתיו כמראה ופועלת כהאצלה שלו בגוף של הפרטים. גם נקודת ההתחלה של מעשה הבריאה במיתולוגיה היהודית בספר בראשית היא תהום, כרקע של כל האירועים: "ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע"[23].

חוויית הקיום בהווה היא מידע זמני בתודעה הפרטית. התודעה הפרטית היא בחזקת עֵד לגוף, לאישיות, לאופי, למצבים המודעים ולתופעות במציאות החיצונית.

בהכללה, מבלי לפרט את תפקודי המכלולים אשר מאפשרים את הרקמה של המציאות כפי שהיא משתקפת בחוויה הפנימית הפרטית, אפשר לומר, שהתודעה היא השדה בו מתפשטת החוויה. כיוון שכול תופעה פנימית שחשובה לקיום עולה בה גם כן, בין היתר התופעה שהיא אני עצמי, טבעה של התודעה אינו יכול להיות פרטי אישי. נגזר שהשדה וההתניות שהותנו במין אבולוציונית רקומים בכול הפרטים, והם לא פרטיים ולא אישיים.

 

3.2 תופעות ותפקודים בתודעה הפרטית

 

התודעה וההכרה נתפסות בחיבור זה כתפקודים גופניים משלימים, אוטומטיים, שטבעם חומרי ואנרגטי. עם זאת, הן אינן בהכרח איבר מובחן ממוקם. תודעה והכרה התפתחו במהלך האבולוציה על מנת לתרגם מכלול של אותות אלקטרוכימיים שמפיקה המערכת העצבים לכדי דימויים הנושאים משמעות חווייתית ביחס למציאות, המתקיימת במרחב החיצוני והפנימי.

למעשה, התודעה מכתימה את הגוף בייצוגים שמקורם במציאות האובייקטיבית, אך מצב העניינים הנתפס בגוף לעולם אינו משקף את אותה מציאות על דקויותיה. הנצפה מסונן ומורעש במערכות הגוף באופן שמתקבל ייצוג של המציאות אשר רלוונטי לקיומו של הצופה.

ייצוג זה (תמונה, צליל, תחושה, ריח, חלל) עשוי להעיד על עצם קיומה של מציאות, אולם אינו מעיד על סדר החבוי בה כי אם על התודעה הפרטית עצמה, הצופה בה ושרויה בה. זהו רק חלק מן המציאות האובייקטיבית, שהיא כאמור תופעה בעצמה, הדרוש לשרידות ומוצג בתודעה הפרטית.

ייצוג בגוף הניתן לפענוח כאובייקט בהכרה ייקרא תבנית. התבניות צובעות את הריקות שבהכרה והן מקודדות בזיכרון הגופני באופן המאפשר את שחזורן. אוסף של תבניות הוא תמונה המהווה תוצר (output) של התודעה וקלט (input) של ההכרה.

דמיון פירושו היכולת לייצר ולדמות אובייקטים ורעיונות חדשים שהם רצפים ועיבודים סובייקטיביים הנוגעים לאותם אובייקטים, אף שלא נתקבל לגביהם קלט מידי של החושים. בפועל מדובר ביצירת חוויות בתודעה הפרטית. הדמיון הוא תוצר עיבוד והיתוך כמות עצומה של אינפורמציה לכדי דימויים – מודעים ושאינם מודעים – הנושאים השפעה על החוויה בגוף ועל מצב הרוח.

בהכרה יש ערות המתבטאת בצפייה בתמונות במבט רחב, ויש פוטנציאל לאקטיבציה של הרשתות העצביות כמעין מוכנות (trigger) לקליטת תמונות ועיבודן. בעקבות האקטיבציה מתבצעת פרשנות חלקית אשר רובה אוטומטי: אבחנה, פילוח וסיווג (segmentation & classification) של התבניות המרכיבות את התמונה, תיוג (שיוך לכתובת בזיכרון) והמשגה (מתן שם) של התבניות.

ברצף התמונות שנקלט בהכרה יש חלומות, אידיאולוגיות, הרגלים וציפייה. כאמור, אלה מורכבים משלושה סוגים של אובייקטים: תחושה היא חוויה שאינה חבורה בזיכרון לתיוג ספציפי; רגש הוא תחושה גופנית החבורה לזיכרון מובחן ומתויג; מחשבה היא תופעה מנטלית, תהליך העוסק בדימויים וחל עליהם. סביר לטעון, שככלל תבנית היא שרועת גוף, ומנטלית כשהיא תחומה למחשבה על אובייקט מופשט.

ייתכן שייקלט אובייקט ללא זיהוי. במקרה זה, האובייקט מעולם לא נלמד די צורכו כדי להשרישו בזיכרון. לשם כך יידרשו תהליכי למידה ואימון של הרשת העצבית, עד להשתרשותה של ידיעה חדשה. זיהוי של תבנית שנלמדה מתקבל אצל הסובייקט כחוויה של ידיעה. מכאן שבהכרה מתרחשים תהליכי התהוותה של הידיעה האנושית. ידיעה והכרה כפעולות הן לפיכך מושגים נרדפים.

בצד החווייתי, ההכרה קולטת את המציאות בהרף עין וללא צורך בקשרים אנליטיים מודעים של חשיבה. ידיעה ישירה מתרחשת בעקבות קליטתו של אירוע המותיר חותם של ידיעה והבנה ספונטניות. זוהי ידיעת הדברים כשלעצמם. במקרה כזה, ההכרה נחווית באורגניזם כולו. בו זמנית האדם מרגיש את שהוא יודע, ויודע את שהוא מרגיש.

החוויה בגוף היא הקיום עצמו, החיים. הפרשנות של הסובייקט את החוויה היא חלקית וּמוּטת אישיות. פרשנות זו מושפעת ממגבלות דמיונו ומיכולתו השפתית-תיאורית.

הזמן נתפס בהשתנות התבניות אל מול שעון פנימי, מה שהופך את הדמיון למעין סרט. האובייקטים נתפסים עם משמעות מרחבית ביחס לגוף, והם מופיעים במיקום ספציפי במרחב החיצוני או הפנימי. לפיכך, פענוח המידע אף הוא תהליך בזמן ועל כן אדם יודע רק בדיעבד. אם כך מדובר באופן גורף בידיעת הדבר לאחר התרחשותו. בין היתר, אלו הן מחשבה על מחשבה ודעות ביחס למתרחש בפנימיות. בדומה, מתרחשת תגובה אוטומטית (דפוסית) בהווה, אך ביחס לאירוע שהתרחש בעבר.

 

3.3 אי ידיעה וריקות: מצבי האפס של ההכרה

 

אי ידיעה כמצב בהכרה פירושו מצב של ציפייה לעלייתה של תבנית מנטלית; או כישלון חוזר ונשנה של אבחנה, פילוח, סיווג, תיוג או המשגה; או מצב זורם שאין בו הזדהות ושיפוט (let go).

ריקות היא מהותה המתמידה של התודעה. תכלית ההכרה להיתפס בתבניות שמעלה התודעה. היא נכשלת בזיהוי הריקות בשל רעש מנטלי הנובע מהזדהות ומן הצורך לפרש את תוכן התבניות. דומה הדבר לצופה במסך טלוויזיה. המסך השחור נתפס בהכרה כאשר זרם התמונות נפסק, שאם לא כן ההכרה עסוקה בזיהוי שטף התמונות ובניסיון לפרש את שטף האירועים החולפים על המסך.

באותו אופן, ובאירועים מיוחדים, בהיעלמותן של התבניות מן ההכרה עשויה זו לזהות את הריקות. בה במידה, עשויה ההכרה להבחין גם בתבניתה שלה כצפייה עצמה. במצב זה נמצאת בהכרה תבנית הצפייה כשלעצמה: הבהייה אל הריקות. אז עולה השאלה אם המצב בהכרה הוא של ידיעה או של אי ידיעה.

 

3.4 קשב: מקום הימצאו של העֵד (הצופה)

 

קשב או תשומת לב הוא תהליך הכרתי המשקף יכולת להתמקד או להתרכז באופן מתמשך בגירוי באובייקט או בפעילות מסוימת. בהקשר זה, הפניית הקשב היא על הכרתית[24].

העד (הצופה) נמצא במקום שבו נמצא הקשב, בין אם כרוכה מודעות עצמית ברגע הנתון ובין אם לא.

ללא מודעות עצמית, נוטה הקשב להיתפס בזוטות: הרגלים, רגשות, דמיון. על כן, הקשב נחוץ לתפקוד השוטף וליכולת ההתבוננות פנימה לשם גילוי העולם הפנימי.

פיתוח מיומנויות של קשב פירושו ייצוב ומיקוד של תשומת הלב בתוכֵן ההכרה. פירושו של דבר מודעות לעצם ידיעת המושאים, לשיוכם לעצמי.

פוטנציאל האנרגיה המופנית להפעלת תפקודי הקשב והמודעות הוא סופי. במצב מודע, הסטתו של הקשב ממושא אחד למשנהו היא רצונית. במקרים מורכבים נעשית חלוקת הקשב על בסיס העברה בין מושאים בתהליך זכור, רצוני ומודע, עד הטמעתו כאוטומטי.

בתהליך אימון הקשב נתפסת ידיעה תקפה בדבר המציאות באמצעות קליטה חושית ישירה, היקש לוגי ועדות מוסמכת[25]. פירושה של זו, מסירת תיאור של אירוע או נושא מסוים על ידי מי שחווה או מדד אותם, בדרך הנסמכת על קשר סיבתי עובדתי לפני שהוא עצמו מסר את המידע (מורה).

 

4.1 ארבעה מצבי תודעה פרטית יסודיים

 

על בסיס התנסות ישירה וצפייה באחרים, מבחינים בארבעה מצבי תודעה פרטית יסודיים הנבדלים זה מזה באופני הפעילות הגופנית והמודעות העצמית הכרוכים בהם: שינה; חלימה; ערות רגילה; ערות שיש בה מודעות עצמית.

במצבי ערות רגילה יש לבני האדם יכולות ודרכים להתקיים ולקיים אינטראקציה בינם לבין עצמם בעזרת שפה הכוללת טיעונים מנומקים, נקודת מבט אישית, הבנה מסוימת של היררכיות חברתיות, הבנה מסוימת של הסדר שעל פיו פועלת המציאות ושל היחסים המתקיימים בין עצמים בחלל ובזמן, הבנה מסוימת של מבנה הנפש ונטיותיה, וכן יכולת להציף שאלות קיומיות על בסיס סיבתי. בתוך חוויית הקיום ומתוך גישה ביקורתית, עולות אצל האדם שאלות הנוגעות לקיומו במציאות וליחסו אליה כמעין חוויה פילוסופית הממחישה גישה פילוסופית כחוויה של קיום ולא כאידיאה.

ערות רגילה מאופיינת בתשומת לב חלקית או מלאה כלפי קלט חושי, רגשות ומחשבות, בהתאם לצורך הקיים ברגע ההווה ועל בסיס תפיסה והבנה חלקיות של האירועים החיצוניים והפנימיים. בהתנסות מתברר שקונפליקט פנימי וחיצוני שעולה בעקבות מצב זה מחולל חוויה של מצוקה מנטלית ותחושתית.

לפיכך, ברצף הרגיל של ההתנסות גורמים רוב בני האדם, מדעת או שלא מדעת, רע לאחרים ולעצמם. הם עושים כן מתוך כך שהם תורמים באופן לא מודע לחוסר השקט הפנימי ולחוסר השקט החיצוני הניכר בכל המעגלים של האינטראקציה האנושית.

בשונה משלושת המצבים התודעתיים היסודיים הראשונים, למצב הרביעי – ערות שיש בה מודעות עצמית – יש עומק מובחן. רמות המודעות שמהן הוא מורכב ניתנות לבחינה מתוך התנסות ישירה. יש בהן קשב וניכר בהן צורך לכוונו בדרך רצונית ומודעת.

 

4.2 המצב הרביעי

 

המצב הרביעי עומד ברקע של כל הדברים, והוא נודע לעצמו רק במצב זה. דבר זה נובע מכך שכל דבר שעולה מול ההכרה מתוּוך דרך התודעה, כולל זיכרונות.

מודעות עצמית יכולה להתעורר באופן ספונטני, אך ניתן גם לחולל אותה על בסיס התניה חיצונית, בין היתר באמצעות תרגול שנועד לשמר אותה ברצף ולאורך זמן. היא מתאפיינת בין היתר בתשומת לב כלפי אי השקט הפנימי. תשומת לב זו מתעוררת מתוך צפייה מודעת בו, והאדם ההולך בדרך אל עבר המודעות השלמה מבקש לשמר אותה לאורכה. זוהי חוויה ישירה ובלתי מתוּוכת, החיונית לצורך שכנוע פנימי באפשרות קיומו של אי השקט המובנה בחוויה האנושית הרגילה, ובעצם באפשרות לפוגג אותו.

בהתנסות מתברר שאל השקט כמהים[26] והוא מחיל את עצמו מבפנים על האורגניזם. שקט מביא שקט עמוק יותר, ובהמשך מוביל לדממה. דממה מוחלטת היא מצב נדיר. בשקט היחסי, לא כל שכן בדממה, מתבררת תבנית של שלווה ורוגע התומכת בחיים מיטיבים; העצמי מתברר כצפייה, ומתגלה החוויה השלווה בגוף. מצב ערות ממין זה מתואר במסורות רבות כחוויה דתית או רוחנית גבוהה.

באופן זה ניתן להבין שתבנית התומכת בחיים מיטיבים היא זו הנשענת על עיון תבוני, מוסרי ומידתי אשר מביא ברכה לכל הצדדים. כך, במקום לגרום נזק אשר מחולל ניתוקים, פועל אדם למען שימורם של החיבורים. לא ברור שניתן לראות את התבנית הזו בכל אירועי החיים, בכל האינטראקציות המתקיימות בין אדם לבין עצמו, בינו לבין אחרים ובינו לבין המציאות הסובבת. התכוונות כזו אצל פרטים תיתכן ככל שהם פועלים לאורך חייהם במטרה לבנות את הפוטנציאל, כך שינבע מהם לפחות לעתים במידה זו או אחרת.

4.3 מודעות עצמית וחופש בחירה

 

מודעות עצמית היא מצב תפיסה שבו האדם ער ומודע למופעי הסובייקט שהוא עצמו; הוא מבחין בתנועה הפנימית שבתוכו.

ברגיל, האדם מתנהל בפער שבין תגובה אוטומטית הנובעת מדחפים ודפוסים שהוטמעו בו בעבר, לבין תגובה אשר נטועה במודעות עצמית ברמה כזו או אחרת והיא על כן מושהית ורציונלית יותר. האדם יכול לתפקד באופן אוטומטי, מותנה דפוס – כלומר סיבתי, אשר מתאים למשימת ההישרדות (מה שנתפס כמשימת החיים הרגילה) ואין בו מודעות עצמית. עת שהוא מודע לעצמו, נודע לאדם דבר הנוגע לקיומו בעולם.

המגוון הרחב של הידיעות הפנימיות והחיצוניות, כמו גם מבנה הנפש, מאפשרים לאדם לראות עצמו כחוויית קיום ייחודית ומובדלת במפגש עם המציאות החיצונית, ואף בחלק מן הפעילות הפנימית. הוא חווה עצמו כבעל קיום נפרד מבחינה חושית, תחושתית, רגשית ושכלית.

הוא יכול אז לשלוט בעצמו ויכולת ההבחנה עומדת לו; הוא יכול לבחור תרחיש תגובה באופן מחושב. או אז התפקוד איננו אוטומטי, ועל כן מתגבשת בו חוויה סובייקטיבית שבה מתקיימת סיבתיות המושפעת מצדה מחוויה מודעת ומעיבוד מחושב. הסיבתיות במקרה זה עמומה, שכן יש תרומות של תופעות פיסיקליות ופיסיולוגיות מסוימות שלא ניתן לדעת אותן. ניטעת באדם ההרגשה שבחר מרצונו אופן של פעולה ולא הייתה הגבלה על החופש הנפשי שלו, ואולי על כן היא מותירה חוויה של חופש בחירה.

המודעות מביאה עמה יצירה: אוֹמנות, אדריכלות, ספרות, שירה, פילוסופיה, מדע, טכנולוגיה והנדסה – ואת היכולת להעריך אותם. היצירה היא דחף מובנה הנשען על הידיעות והניסיון שרכש אדם במציאות. אובייקטים ותופעות טבע, בין היתר כאלה הטבועים בו, משמשים לו מודלים להעתקה ולחיקוי.

הגדלת בסיס הידע האנושי מתוך חקירה שאיכויותיה ניטרליות ואובייקטיביות, מאפשרת שיפור באופן שבו משיג אדם את מטרותיו. כך יכול הוא להתפתח בצד היצירתי באופן מעריכי, בפרק זמן קצר מאוד ביחס לפרקי הזמן האופייניים לשינויים תורשתיים. יתרה מכך, חקירה כזו מאפשרת ניתוח מערכתי של הנפש ושל אופן הפעולה והתקשורת של הפונקציות שלה.

עת שהוא מודע, הממד הסובייקטיבי בשיפוט עומד מול ידיעות שיש להן תוקף. באופן זה מתאפשרת בחירה בפעולות התורמות לבניית תוכניות טובות יותר בהיבט של עלות-תועלת ואיכות במובן האישי. התוכניות נוגעות בפרטים עצמם, ביחסים הפנימיים ביניהם וביחסיהם עם מה שהם תופסים כמציאות חיצונית שהם חלק ממנה.

 

4.4 רצון חופשי

 

חופש, אם כן, הוא עצם ההתבוננות – כיחידה חופשית מהזדהות עם האובייקטים שנמצאים בשדה ההתבוננות – אל השיפוט העוקב. הסובייקט הוא המזדהה.

מכיוון שרצון חופשי מותנה במודעות, נשאלת השאלה מה הופך אדם לא מודע לאדם מודע. התשובה היא שלצורך זה נדרש איתות גופני פנימי או חיצוני שיעיר את האדם, ולמעשה ימתג את דפוס התגובה המודע.

איתותים גופניים הם מגוון של רגשות, מחשבות ותופעות פיזיולוגיות המעידים על מצבי ערעור של האיזון הנפשי ובאים לידי ביטוי בהאצה או האטה של הנשימה, לחץ הדם והדופק, ומתבטאים גם בהבעות פנים, רעידות שרירים, תנועות גוף חריגות, הזעה, הסמקה, בחילה, הבעה בקול או בשפה. אלו הם ביטויים גופניים של הנאה או כאב שעולים בגוף ומעידים על שינוי במצב הנפשי, כדוגמת מצבי דחק, מצוקה פיזית, חוסר נחת, דחייה או פחד מפני דחייה, בושה, ייסורי מצפון וכלל מה שגורם אי שקט, גם על הצד החיובי.

ההתניות להופעת האיתותים יכולות להיות מציאותיות או דמיוניות. המערכת התגובתית האוטומטית התת מודעת אינה מסוגלת לייצר עבור אירועי ערעור אלו תרחישי ויסות שישיבו את השלווה לגוף באופן מידי.

ללא קשר לסיבת עלייתו או לתפיסתו כשלילי או חיובי, נתפס איתות גופני כאינדיקציה חיונית לסובייקט המצביעה על הפרתו של מצב הזרימה השלֵו המיועד להוות בסיס לחיים ומוגדר כאן כחוויית מטרה. איתות משמעו שהגוף אינו מסוגל לפתור דבר מה במערכות האוטומטיות, ונדרשת לשם כך תבונה שמבינה את שפת הגוף. המסר עובר לפיכך ברשת התקשורת הפנימית, ומשמעותו המילולית: "הגוף מבקש את עזרת הקשב והתבונה שבגוף." בתגובה מוסט הקשב אל האיתות והאדם מתעורר אל עצמו. עולה בו מודעות עצמית.

כדי שאדם ילמד לזכור את עצמו נדרש לימוד של האיתותים הגופניים שביטוים אישי. יש להתייחס אליהם ולשייך אותם לצורך להתעורר. כיוון שיש לעורר אדם כדי שייזכר בעצמו[27], הרי אין כאן רצון חופשי, שכן גם ההתעוררות סיבתית ומותנית.

החוויה הפנימית שיש רצון חופשי קיימת כול עוד לא עומד מכשול בפני ההוצאה לפועל של מושא הרצון. יתכן ותעלה חוויה פנימית שונה כאשר מתברר שיש מכשול אולם אף זו עשויה להיות תגובה אוטומטית לפיכך בפועל אין הבדל בין שני המופעים. ההתנגשות בין המופעים עשויה להציף בעיה שמתנגשת עם סולם הערכים האישי. רצון חופשי הוא, אם כך, בחזקת משאת נפש מדומיינת.

 

4.5 חופש פנימי והזדהות

 

חופש פנימי מתגלה כאשר מתקיימת מודעות עצמית הנגזרת מעמדת המשקיף על הפעילות שעולה בהכרה. או אז ניתן לפוגג את ההזדהות עם רעיון או עם דפוס, גם במידה שהם ממשיכים לפעול בהכרה כתוכן או כרעש מנטליים. דבר זה נעשה באמצעות הסטת המבט הפנימי מרצון אל עבר אותו מרחב שבו שולט תוכן הכרתי אחר. למשל, אל רעיון שונה או אל הנשימה. או, למשל, הסטת המבט לעבר השדה הריק של ההכרה. האדם מבחין בתרומת מופעי האישיות לתכנים שמחוללים את המצוקה, ומסוגל לראות ולהתייחס אליה כאל תופעה חולפת. או אז הוא נרגע.

ניתן לתאר חוויה כזאת כך: אני מתבונן בעצמי ומבחין במצוקה שלי. אני יודע את המצוקה שלי באותו הרגע. בה בעת אני מודע לקיומה של התבוננות פנימית שאיננה חווה מצוקה. היא שרויה בדממה ורואה את המצוקה שלי. אני יודע את עצמי, אני יודע באותו רגע שאני חי. אני יודע את המצוקה שבי ואת החלק שבי שאינו במצוקה. אני יכול להעתיק את ההתבוננות, את אותו חלק שבי שאינו במצוקה, למושא אחר – פנימי או חיצוני.

הגם שעשויה להיות הבנה תיאורטית של מה שנדרש כדי לגבש מצב פנימי שכזה, הרי רוב בני האדם אינם מסוגלים להיענות למשמעת שמציעה את עצמה כמעין קריאה פנימית, ולקבל על עצמם תנאים ודפוסי חיים שמעוררים מודעות עצמית המהווה בסיס לאותו מצב תודעתי המביא עמו חופש פנימי. הרוב מתמכרים לסיפוקים מידיים ממינים שונים, משתדלים לשחזר מצבי קצה רגשיים (בין אם על סמך היזכרות ובין אם קראו או שמעו על אודות אותם המצבים), ופועלים למען רווח אישי. אלא שפעילות כזאת כמוה כהעלאת גירה, ותרומתה העיקרית ניכרת בחיזוק דפוסים קיימים או בהשרשת דפוסי פעולה חדשים שאינם מועילים.

מתוך כך מזדהה האדם עם אותם איתותי מצוקה שנועדו במקורם להציף מודעות עצמית שבעקבותיה פעולה מועילה. כאשר הפרשנות שניתנת להם מחטיאה את ייעודה והאדם מזדהה עם האיתות, הוא לובש את צורתו ובכך מעצים למעשה את המחסום למודעות עצמית. ככל שהוא חוזר על דפוס התנהגות זה, מועצם ומתבסס רישום דפוס הפעולה.

עבודת מודעות יכולה לשנות התנהגות גם במקרה של קונפליקט. שינוי אפשרי רק כאשר המצב הקיים לא נוח, והקריאה לשינוי היא פנימית. כאשר לא נענים לקריאה הזו באופן מודע, ההזדמנות לשינוי מופקרת; האדם עיוור למצבו ומשלים עם גורלו.

החיים הווים מתוך שינוי מתמיד הנתפס באישיות המקובעת בעברה כחוויה הנכפית עליה ועל כן היא כואבת. האדם עלול לפתח השערה או אמונה כאילו הוא כבול לסדר חיצוני או תלוי בגורם חיצוני גם בעניינים אישיים ורוחניים, וכי על כן אין שינויים פנימיים שהוא יכול ונדרש לעשות בכוחות עצמו. אז הוא מפסיק לחתור לשינוי ולצמיחה אישית. תקוע בעברו, הוא שתוק ואינו חש הכרח לתקן ולשנות. עניין זה נוגע לכל מעגלי האינטראקציה בחיים.

במאמץ רב, באופן ממוקד, לאורך זמן וברוב המקרים באמצעות עזרה חיצונית, ניתן, על בסיס תרגול, להחליש דפוסי התנהגות שהשתרשו באופן אוטומטי ולא מודע, ולהשיג חופש נפשי מסוים.

החומר לעבודה פנימית מצוי בגוף, בדמות האיתותים המעידים על ערעור המצב הנפשי. אולם ללא נוכחות מודעת בהווה שכרוכה בדחף לממשו מתוך היענות לעבודה פנימית, דינו של אותו חומר שהוצף ברגע להתפוגג כאנרגיה שלילית בגוף, המותמרת לכדי התקבעות של רעש מנטלי.

 

5.1 חידת קיומו של העצמי

 

הגוף האנושי נוצר בטבע בתואם עם כל הקיים. הגוף הוא הכלי הפוגש במרחב – החיצוני והפנימי – את המציאות, חווה אותה ומפרש אותה. כמו אורגניזמים אחרים, לבני האדם רשת עצבית התומכת בפעולה התקינה של מערכות הגוף. רשת זאת מאפשרת את תפיסת הנבדלות ואת המודעות העצמית, ועמן את יכולות הרפלקציה[28] והחקירה העצמית.

כפונקציה תומכת ביחסי תופס-נתפס, קיימת בגוף עמדה פנימית, דמיונית ונפשית, שמטרתה הנְגדה, דהיינו ייצוג של המתבונן מול התופעה – ובין היתר תופעת הוא עצמו. מכאן מתחייב שיהיה זה מוקד שבעבורו מתקיימת המציאות בגוף כאילו אין סובייקט [29]. הוא דמום, מתבונן, ניטרלי, אובייקטיבי, אינו משתנה, אינו אישי במובן שאין דבר סובייקטיבי שצובע אותו, וכלל אנושי. לא ניתן להצביע על זמן לידתו, ולפיכך הוא נתפס כמתמיד לפחות לאורך החיים, כעד הצופה במציאות מתוך המִתנסים כולם.

ידיעה ישירה של העצמי אינה מצב רגיל. אין אפשרות לדעת את העצמי, אלא במצב של ערות שיש בה מודעות עצמית, ובתנאי שהוא עולה כאובייקט בהכרה. הנפרדות מתנה את התבונה שנמצאת מאחורי הצופה וצובעת אותו בהבנה מי הוא ומי הוא ביחס לעולם. זוהי התנסות שצדה המילולי והתיאורי צבוע באופני הביטוי המוכרים בתרבות, אולם בצד החוויה ולאור העובדה שהכול נולדו בצלם משותף, סביר שעצם החוויה זהה.

אולי בעקבות אותו עצמי שנתפס כמתמיד, כמו גם מסיבות דתיות ופילוסופיות, נוטים בני האדם להאמין שיש בהם גרעין רוחני מיוחד המזוהה עמו. יש המכנים אותו "נשמה". ייתכן שסביב עניין זה התגבשו השערות ודמיונות, כדוגמת רעיון ההשגחה הפרטית. מקורם של אלה באישיות: בצורך שלה להנציח את עצמה מתוך פחד המוות, ובתכונתה המושרשת להציג עצמה כמוצקה אל מול השינוי המתמיד שבתוכו היא מתקיימת.

קיום של נשמה או עצמי – מתמיד או מורש, גם אם הוא חוויה בהתנסות – אינו הוכחה לנצחיות. הוא בגדר אמונה.

 

5.2 העצמי: החומר הרואה את עצמו

 

תחת תנאים מסוימים של תרגול ומתוך פיתוח מיומנות, התודעה הפרטית מאפשרת התוודעות למגוון מצבים מודעים, למיקומים בגוף ולאנרגיה הזורמת בו. זו התוודעות אל מה שלא אישי, בחזקת החומר הרואה את עצמו. זהו תפקוד על הכרתי הכרוך במודעות להתבוננות; בהפניית קשב מודעת למעבר מאובייקט לאובייקט; בהמתנה מודעת לשליפה מהזיכרון; בהבחנה בשינוי של מצב תודעתי; ביכולת הבחנה (discrimination) באובייקט כשלעצמו, בעצמי.

העצמי אף הוא אובייקט מנטלי המשתקף בתודעת עצמו. מכיוון שזוהי התייחסות של הסובייקט אל אותו סובייקט, בהכרח היא סובייקטיבית. מכאן מובן כי החוויה של היות עצמי היא סובייקטיבית, אולם עצמי כמושא התבוננות בהכרח אינו סובייקטיבי כי אינו כולל את התרומה הסובייקטיבית של הסובייקט לתמונה המשתקפת בתודעת עצמו. מכאן נובעת המסקנה כי התבוננות בסובייקט אומנם היא פרטית, ואף על פי כן – אובייקטיבית.

למרות ההסתרה מן הסובייקט, טבע התודעה הפרטית נוכח כל הזמן, הן במצבים המודעים והן במצבים הלא מודעים. אם לא כן, לא ניתן היה לתפוס בדרך אובייקטיבית את המציאות דרך העד הרואה (הצופה) שבהכרה, ולא ניתן היה לתפקד במצבים שאין בהם מודעות לעצמי.

יתרה מזו, מרגע שנתפס העצמי כצפייה, הוא צריך להיות נוכח בזמן היקיצה כדי לתפוס את המציאות בעודה עולה מול ההכרה. על כן, מה שנתפס כשרוי בשינה אינו העצמי אלא תפקודי גוף והסובייקט. העצמי, לפיכך, הוא המבנה היציב העומד בתשתית הנפש ובתשתית התפיסה האנושית באשר היא.

 

6.1 האישיות: מקור המצוקה האנושית

 

ההזדהות עם מושאי ההכרה היא מנוע לצמיחת האישיות. אישיות זו אחראית להיותו של אדם יציר הטבע המתקיים בתוכו כצופה מובדל הנושא את נפרדותו הנפשית עמו. היא מתויגת בשם מזהה, קבוע מלידה, ובאוסף של תבניות חשיבה, התנהגות והרגלים – מולדים ונרכשים. היא כוללת מגוון מסננים המחביאים את האגו ומאפשרים לו ביטוי חלקי בעולם.

הקיום עצמו הוא המַתְּנה את האישיות, האישיות מתווה את הדרך, האופי מכתיב את ההתנהגות. האישיות היא המכלול שלמענו חיים: מטרות, חלומות ושאיפות. האופי ברובו מולד, האישיות נרכשת. קשה מאוד להפריד ביניהם, אולם יש התנהגויות מובחנות הנובעות מן האופי שמלוות את האדם מתחילת החיים ועד סופם.

האינטלקט[30] בונה את האישיות כסיפור. הסיפור משתתף בתרחישים הדמיוניים ובונה יעדים אישיים שנמצאים מחוץ למצב הקיים. האדם מתחיל לפתח אמון[31] בכיוונים האלה משום שהוא מאמין שההתנסות שלו בעולם, על בסיס ידע חדש ורשמים חדשים, תאפשר לו עינוגי דמיון ומציאות רחבים ועמוקים יותר מאלה שיש לו בלעדיה. אלה עומדים באופן סמוי או גלוי מאחורי הרצונות והאמון בדרך שבה בחר לקדם את עצמו. הרצונות והאמון מתעצמים על בסיס תובנות חדשות והישגים שיש בהם עונג[32] ורווח אישי.

באישיות גלומה גם יכולת להשתלט על האופי דרך עבודת מידות. אישיות חזקה היא זו היודעת כיצד להתמודד עם הצדדים השליליים של האופי ולנצל את צדדיו החיוביים. מאזן הכוחות בין האופי לבין האישיות קובע את מעשיו ואת הישגיו של האדם.

 

6.2 אי השקט המותנה: הסממן העיקרי של המצוקה האנושית

 

לגוף האדם יכולות מובנות של ריפוי עצמי, בכללן אותם מנגנוני איתות המופעלים בעת מצוקה ומעידים על חריגה מתבנית הפעילות התומכת בחיים תקינים. במישור הגופני יכול איתות כזה להעיד על רקמה פגועה, על מחלה כלשהי וכיוצא באלו. במישור הנפשי תעיד הפעלת מנגנוני האיתות על תחושות דחק ממינים שונים, כדוגמת לחץ, חרדה, חוסר שביעות רצון מן המצב הקיומי, השתוקקות או דחייה, טראומה תחושתית וכיוצא באלו.

אי השקט מקורו בלכידתה של הזרימה הטבעית ברשת של השקפות; בהזדהות עם תכנים מנטליים; האדם הופך עבד לרעש המנטלי שבראשו. הזדהות לא מודעת מובילה להטבעת דפוס או להעצמתו של דפוס קיים, לכישלון תפיסתי בזיהוי ההתנסות העכשווית, להסקת מסקנות שגויה ולפענוח שגוי של משמעויות. באדם עולה אז דמיון שלילי[33] ובעקבותיו מחריפה התנהגותו התגובתית, האובססיבית והאגואיסטית. רגשות שליליים כמו כעס, שנאה וקנאה משתלטים אז על הסובייקט.

כל זמן שקיומו, נוכחותו או פעילותו התקינים של אדם אינם מאוימים, ייתכן שלא יהיה מודע לדימויים שעולים בו ככל שאינם נחוצים לתפקודו המיטיב. כאשר יופיע איום פנימי או חיצוני כלשהו העלול לערער את ביטחונו, יחוש אי שקט. אולי ירגיש שמשהו רע עומד להתרחש ויעלו בו דימויים שיִמשכו את תשומת לבו ויסיטו אותה מהתמקדות במהות האירוע ובתרחיש העתידי, עד כדי שיהפוך עיוור לקיומו ויזדהה עם הדימויים שעולים בו.

באירוע שכזה המודעות העצמית מתמוטטת. האדם מאבד את נקודת הייחוס המאוזנת שלו כצופה בתרחיש שנקודת מבטו אובייקטיבית יחסית. הוא לובש אז את צורתם של אותם דימויים שעולים בו, ומנגנוני האיתות מתנים את אופן התנהגותו. במקרים כאלה מאבד האדם את יכולתו להשהות תגובה, כמו גם את הקשר עם הנוכחות הערה, ושוב אינו נתון להשפעתה המאזנת והמרפאת. אז יכולים לבוא לידי ביטוי רגשות המשקפים איתותים מוגזמים של אי שקט תחושתי ומנטלי, שאינם מתואמים עם הסיטואציה במציאות.

במקרה כזה נחלשת יכולתו של אדם להתמיד בקיומם של התנאים המאפשרים את אותה סיטואציה בהווה. משמעותה אז מתערפלת והיא נתונה לפרשנויות ולביטויי פעולה מעוותים. אלו הן חוויות גסות ביחס לתחושות מעודנות שניתן להיות קשוב אליהן כאשר נוכחים, והן מגדירות למעשה מצב של נוכחות והקשבה.

המצוקה האנושית היא על כן תוצר של נסיבות בתודעה הפרטית. הפעילות התגובתית הנובעת מפגיעה רגשית משמעותה שִעבוד המבטא אובדן של חופש פנימי שעמו מתחילה מצוקה נפשית לקנן. מהבנה זו מתבררת משמעותה של תגובה אוטומטית. נגררת ההבנה שהחופש מתגלם רק בהתבוננות כשלעצמה, ואילו השאר סיבתי ומותנה, ובכל מקרה הוא בגדר תופעה חולפת. היעדרו של חופש פירושו היקשרות אל ההתניות; קיומו של חופש פירושו שחרור מהתניות.

 

7.1 חמשת מעטי הקיום

 

במסורת היוגה מקובל, על סמך התנסות ישירה של מתרגלים, להבחין בחמישה מעטים (קליפות) שמתוכם פועל הגוף [34]. הם שזורים זה בזה ומקיימים ביניהם יחסים מעודנים של תלות הדדית. זוהי התשתית הפיזית לכלל תפקודי הגוף, לרבות מה שנתפס כנפשי. על כן, קיומם של תפקודי הנפש משתמע מהתנסות ממוקמת גוף.

ארבעת המעטים הפיזי, הרגשי, השכלי והתבוני הם סיבתיים, דהיינו נולדים ומתפתחים. הם התשתית החומרית למה שנתפס כנפשי ואישיותי. הם ברי עיצוב על בסיס למידה ואימון, ולאורך החיים משפיעים על אופן עיצובה של האישיות כמסננים מתנים. זאת, בעוד המציאות הנתפסת אצל הסובייקט בתקופת העיצוב (ינקות וילדות) מקרינה עליהם, מכתימה אותם וחותמת אותם.

 

שלושת המעטים התחתונים:

החומרי הגס\אנטומי פיזיולוגי אחראי על תפקודי תנועה, תחושה ועיבוד המזון. מעטה זה קולט נוזלים, מוצקים ורשמים תחושתיים. התמרת מזון בגוף עומדת בבסיס פעילותו של גוף האדם ומכאן חשיבות איכותו של המזון לבריאותו הנפשית והפיזית.

החומרי המעודן\אנרגטי פיזיולוגי קולט רשמים תחושתיים עדינים ורגשיים. קולט אור ואוויר. אחראי על התפקודים הפיזיולוגיים והאיכות הנגלית של הנשימה וידיעת החיים.

הסיבתי\שכלי קולט רשמים מחשבתיים ואחראי על תפקודי הנפש, האישיות והשכל.

 

שני המעטים העליונים הם:

המחשבתי הגבוה מושתת על תובנות וידע מיוחד ואחראי על התפקוד הקוגניטיבי הגבוה.

הרגשי הגבוה נתפס כאובייקטיבי ונצחי.

 

7.2 איכויות חמשת המעטים

 

איכויותיהם של חמשת המעטים מרוכזות בטבלה זו:

 

	מבנה נתפס	מזון	חלוקה תפקודית		איברים גלויים
תחתונים	חומרי, גס גוף המזון	נוזלים ומוצקים	אנטומי פיזי		עצמות, שרירים, גידים, כלי דם, זרועות, רגליים, פה, רבייה, הפרשות, עיין, אוזן, אף, עור לשון, רבייה, הפרשות. עונג \ כאב. מותנה תנאים מציאות ובזמן מן היסודות.
	חומרי, מעודן	אור שמש ואוויר	אנרגטי-פיזיולוגי תחושתי ורגשי		האיכות הנגלית של הנשימה בחמישה מכלים מדומיינים בגוף ובחמישה איברי פעולה פנימיים, ידיעת החיים, תחושתי.   מותנה תפקודים והכרה. זמני.
	סיבתי	רשמים	נפשי אישי שכלי		ריח טעם, מגע, ראייה, שמיעה, הרובד המנטלי, הבנה, מחשבות, רגשות, זיכרונות, דפוסים, תגובות אימפולסיביות. זמני.   אוטומטי, מותנה רשמים
	סיבתי	תובנות, ידע מיוחד	קוגניטיבי-אינטליגנטי\חוכמה-אישי   מחשבתי גבוה		אינטואיציה על צד ההיגיון, אינטלקט, ניתוח, חקירה, זיהוי המציאותי מול המדומיין, זיהוי חסר פניות (אבחנה), ניתוח והיסק, תמונת עולם, תפיסת הזהות, עולם מושגים ושפה, ידיעה. זמני.   מותנה זהות ומה שמוטמע בה
עליון	לא חומרי \ לא סיבתי	רגש עילאי	עצמי, לא אישי, לא מודע לעצמו, מעטה הקיום הרוחני רגשי גבוה	נטול זהות וממשות, התשתית הלא אישית למעטים הסיבתיים, אינו מותנה על ידי התופעות והקיום. נגלה באינטלקט, בסף היקיצה והשינה, ובמצבים מודעים מיוחדים, תודעה פרטית. נתפס כאובייקטיבי, נצחי, כעד או מבט או ערות.

 

7.3 מצב האפס האנושי

 

הגוף הריק מפעילות מנטאלית, זה החי בשינה חסרת חלום, הוא מצב האפס האנושי, מצב לא מודע וביחס אליו כל חוויה אחרת היא מצב של ערעור. הגוף הוא הכלי הפוגש את המציאות במרחב החיצוני והפנימי. הוא החווה ומפרש אותה.

עבור האדם, המציאות הרמטית במובן זה שהיא מבט מן הגוף אל הנקלט בגוף. האדם הוא מושא (אובייקט) לעצמו, וזולתו מושא אף הוא, כמו כל אובייקט אחר, חיצוני לו. חוויית הקיום האנושית בזמן ערות רגילה, אין בה מודעות לפעילות הפיזיולוגית והפסיכו-פיזיולוגית, אלא רק לתוצריה הנגלים. עבור העצמי הרוחני הממוקם בגוף, מתקיימת המציאות כאילו אין סובייקט.

התפוגגות הרעש הרגשי, התחושתי והשכלי שמקורו בשלושת המעטים הנמוכים, מניבה גוף שקוף שבו עשויה פעילותם של שני המעטים הגבוהים להיחשף אל מול התודעה הפרטית. ההיחשפות איננה תוצר של עיבוד רצוני. אופן פעולתם חידתי ולעתים נדמה כי הוא נוגד את ההיגיון. העיבוד נעשה בהם באמצעות תבונה נסתרת ולא מודעת, מעין אינטליגנציה גבוהה בגוף.

המעטה הגבוה הראשון מייצג עמדות נפשיות אינטואיטיביות נעלות ביחס לעולם, כדוגמת חמלה, אלטרואיזם, תקווה, אהבה חובקת כול; המעטה הגבוה השני משתייך ליכולות אינטואיטיביות ואינסטינקטיביות שכרוכה בהן הבנה עמוקה של העולם ובהירות פנימית שיש בה חוכמה נטולת צורך בהנמקה מודעת.

במצב קיצוני עשויה להופיע חוויה גופנית רגשית חזקה, זכורה היטב, מעין הלם לנוכח אירוע. חוויה מעין זו תהיה מלווה בעוררות גבוהה שמעורבת בה קבלה של ידיעה בדבר המציאות, המגיעה ישירות מן המעטים האינטואיטיביים. במקרה זה מתרחשת התמרה ממצב תודעתי רגיל למצב תודעתי מוזר ולא מוכר בחיים הרגילים.

 

7.4 היענות לקריאה הפנימית ותחילתו של חיפוש פעיל

 

משהסובייקט ער לחוסר השלמות של המופע שלו בעולם, הוא מבחין בהיעדר חופש בחייו ומכך שהדבר נובע מהשקפותיו. הוא מתחיל להבחין בפרקי חיים, קצרים אולי, שבהם מתנהלים חייו מתוך קלילות שאינה מוכרת לו מן היומיום, ומולם בפרקי חיים המתאפיינים ביתר כובד, חיכוך ותקיעות. מתעוררת בו ידיעה אינטואיטיבית של אפשרות קיום אחרת. אם יתמיד בחיפוש אחר פתרון, יגיע האדם לאפשרות כזאת או אחרת של עבודה מודעת, תוצר של היענות לקריאה פנימית.

הצורך העולה בו מקורו באישיות, שאינה מרוצה מאופן תפקודה בחיים אולם היא חזקה ונחושה די הצורך כדי להכיר בחסרונותיה. יש בה מוטיבציה ונחישות להתמודד עם הצדדים שהיא תופסת כשליליים, על מנת להגיע לתפקוד שנראה לה כי הוא תואם את השקפותיה.

מדובר במשמעת ממין חדש, המציעה לאדם לקבל על עצמו תנאים ודפוסי חיים שמעוררים מודעות עצמית כמצב תודעתי נוכח בתוך חיי היומיום, והוא אשר מאפשר לאדם ללמוד את עצמו ולהטמיע באישיותו שינוי מסוים של דפוסי חיים המביאים עמם מידה רבה יותר של חופש נפשי קיומי.

בעוד הטיפול הפסיכולוגי נטוע בסיפור האישי ובאופני תיקונו במהלך פרק מסוים בחיים ונערך בתיווכו של מטפל, הרי עבודה רוחנית היא גישה פילוסופית הנטועה ברובה ברובד הלא אישי. עבודה כזו שואפת להעניק טעם לחיי הנפש ולחיפוש אחר משמעות, ומציעה הדרכה לגבי הדרך שבה כדאי לחיות. היא נמשכת לאורך החיים, באופן עצמאי ובליווי מורה. היא מובילה להיכרות עמוקה של הסובייקט את עצמו ולהבנת מקומו בעולם, תוך שהיא מקרינה אל האישיות.

שתי מוטיבציות לתחילתה של עבודה רוחנית מעין זו עשויות לעלות בפנימיות, במקביל או בנפרד: באחת חש האדם חוסר שלמות וצורך לתקן את עצמו ביחס לאידיאל העשוי להופיע. למשל, כמורה או ככתבים שהמסר שלהם נוגע בו. הפרשנות הפנימית המשתקפת בו בדרך כלל כלפי אידיאל זה מתגלמת באותה כמיהה, אותו געגוע עמוק, המשקפים תחושה סובייקטיבית של חסרונו של אובייקט לא ברור שאליו רצוי להתקרב.

בשנייה עולה בו הבנה ביחס לקיומם של ידע ואופן פעולה נכונים שאותם ניתן לרכוש. ידע זה מכיר בכך שחוויית החיים מורכבת מעליות ומירידות, וכי המצוקה האנושית היא בלתי נמנעת ועשויה לפעול בחיים כגורם מעצב. הכרה זו מניעה תהליך של חיפוש אחר דרכים שבכוחן להפחית את תחושות המצוקה המובנות בקיום, ולהרחיב את קיומן של תחושות הנוכחות והחופש בשגרת החיים.

בשלב זה יבחין האדם בהשלכות השליליות של ההתנהלות האוטומטית, שאותה מניעים דחפים ודפוסים שהוטמעו בו. התנהלות זו משליכה על שלושת ממדי הקיום: הפיזי, הרגשי והמחשבתי, ומביאה עמה אי שקט ותגובתיות יתר.

עבודה מודעת עם הגוף הנעשית בשלושת הממדים במקביל. היא מאפשרת בן היתר בירור פנימי של הקשר בין גירויים לבין תגובות, בטווח רחב של חומריות מול עדינות. עבודה כזו מפתחת את ההקשבה ואת הקשיבות, את הקשר בין הנשימה לבין מצבים שיש בהם מודעות רבה יותר. מתוך כך, היא מאפשרת היווכחות בעצם קיומה של ראייה פנימית לא מותנית, ומפתחת את מיומנותו של אדם במגוון פעילויות אשר מאפשרות לפוגג את המצוקה. מתבררים החיבורים הפנימיים בין תחושות, רגשות ומחשבות ועולה מידת הביטחון באינטואיציה.

בהמשך מתחוללת התפוגגות חלקית של המדומיין לטובת המעשי והמציאותי. אולי באופן מקרי, אולי בעקבות מפגש עם אדם או עם תוכן מילולי כלשהו, הוא מכיר בכך שעליו לקחת אחריות על עצמו. מתוך כך יש בו מוכנות להתמודד עם הפחד מפני שינוי ומפני הלא נודע הפנימי. הוא לומד לזהות באופן אינטואיטיבי את מקורות המצוקה שהוא חש ברקע חייו: כרעש מנטלי ותחושתי מיותר מול שקט ושלווה פנימית יחסיים שעולים בו ככל שהוא רוכש מיומנות בתרגול מסוים שיש בו צורך בריכוז ומודעות. תרגול מעין זה עשוי להיות ספורט, שיטת לוחמה רכה, תחביב הדורש מיומנות גופנית, שהייה בטבע או תחילתו של עניין במסורת רוחנית שלמה המציעה דרך של תרגול ביומיום.

במהלך החיפוש יכולה לעלות בו תפיסה רומנטית ודתית של מושגי הדרך וההארה, לצד מידת עודפת של שכלתנות. אלה עלולות להסתיר פחד מפני התנסות ולתרום למצוקה המתמשכת שבעקבותיה מחפש הסובייקט אחר נתיב של עבודה פנימית שיהיה בו כדי להציע תשובות לשאלות יסוד בחייו. במסגרתו הוא נדרש לנהל חיים עצמאיים מלאים ולמצוא נתיב של עבודה התואם את אישיותו, מלווה בהנחיה ממושכת מצד מורה מנוסה ואמין וסיוע של קהילה תומכת, מתרגלת ומאוזנת.

 

8.1 הרעיונות האוניברסליים של הדרכים הרוחניות

 

עם הזמן מתבהר שישנם מופעים שונים בגוף אצל הפרט. הראשון, זה של האישיות במצב ערות עם מודעות עצמית מוגבלת. חי על ציר הזמן, נולד, בעל שם ומספר זיהוי, מוצא, הורים, ילדים, עם, מדינה, חינוך, תרבות, חשבון בנק, דאגות, פחדים, דפוסים מורשים ונרכשים, מצוקה קיומית, ובסוף מוות.

השני, זה של החיים עצמם שפועמים בגוף והפעילות של קליטת רשמים חיצוניים ופנימיים שעולים מול ההכרה וניתן להיות עד להם בעת ערות עם מודעות עצמית מלאה. המופע הזה תמיד שם, נבלע  על רקע הרעש המנטלי שמייצרת האישיות בתודעה הפרטית, זו חווית החיים בהווה המשתנה מרגע לרגע. במופע הזה ניתן לחוות חוויות עומק במציאות כחלק של המציאות. חלק מחוויות אלה מניב תובנות שנרקמות באופן נסתר או גלוי ותורם לעיצוב של האישיות. רק חלקו מודע וניתן לתיאור מילולי. במישור החוויתי החיים בגוף מתרחשים בהרף עיין שהוא הווה שאיננו 'שלי', מותנים על בסיס זיכרון עבר ושמרחיב את הסיפור 'שלי'.

שני המופעים האלה גרים במעטפת הגוף אולם הם  זרים זה לזה. בתחילת החיים המופע הראשון מכחיש את קיומו של השני ועם הזמן והתנאים המתאימים לומד הראשון לתת לשני מקום ואולי אף לוותר לו ולאפשר לו נוכחות זמנית בהמשך החיים.

המופע השני מוכן לקבל את קיומו של הראשון, שבלעדיו אין מימוש של המשמעות של הפרט בחיים. השני אוטנטי, יש בו תבונה, אינטואיציה והכלה שמאיימים על הראשון משום שהוא אוטנטי. המסרים של השני בוקעים ממנו אוטומטית. לא ברור כלל שהמסר ייקלט בתודעה הפרטית, יופנם, והפעולה הנגררת תושפע ממנו.

לחיים יש משמעות אחרת כשיש חיבור בין השניים. יתרה מכך הראשון מהווה צינור לשני כדי לצאת ולהשפיע ביחסים הבין אישיים והפנימיים. לעיתים וכנראה לרוב, יש שם זיוף כשהראשון נכשל בשליטה העצמית, נכנע להתניות, לצורך ברווח אישי. זה הקושי המוביל בהתנהלות של הפרט, תובנה נרכשת בהתנסות היום יומית של האישיות במהלך החיים. בעקבותיו עשויה לעלות מוטיבציה להשקיע בניסיון להשתנות. מקורה של מוטיבציה זו בהבנה שהמצוקה הבסיסית של האדם, נובעת מהיות תודעתו הפרטית מותנית.

הרשמים באשר הם נודעים למבט הפנימי בתודעה הפרטית, ברמות שונות של מודעות עצמית, הם נודעים אל הנוכחות שלה יש תבונה נסתרת שמאפשרת את התפיסה שלהם בין שהם גסים, עדינים או אינטואיטיביים.

המשך הזמני שבו עולה מודעות עצמית בעקבות שינוי במצב הנפשי (מצבי ערעור), המופע הראשון יכול לעצור, להסיט את הקשב פנימה, לאפשר לרשמים פנימיים לעלות, לוותר על פעולה אוטומטית, הוא קצר מאוד. אולם אם המשך הזה מתאפשר ומשתרשת מודעות עצמית יש אפשרות לקשב ולתבונה, לבחור מתוך חופש פסיכולוגי יחסי, אופני תגובה מיטביים (יחסית) לרגע. השקט הפנימי הוא תוצר של הנחתה במספר הרשמים שנקלטים במערכת הקוגניטיבית, קיים תמיד, אולם מסוכך ברעש מנטאלי עודף. בשקט, ניתן להתרשם מהאיכויות של השיח הפנימי ומהמתיקות שיש בתחושה הגופנית של החיים כשלעצמם, מכול ממה שפועם בגוף ולהניע את תשומת הלב באופן מודע בין המושאים. באירוע יש ניסיון לשנות את התוכן התודעתי שעולה ברצף האוטומטי. הנחת העבודה היא שכול תגובה שאינה תוצר הזדהות לא מודעת עם דפוס התגובה, תורמת מצד אחד לשינוי בדפוס התגובה ואופן התגובה הדפוסית בעתיד, ומצד שני להרחבת ההכרות עם המצבים המודעים והכנסתם לחיים.

העבודה הרוחנית היא אישית ודינמית. היא מתפתחת בהתאם לאישיות וליחסיו של המתרגל עם הסביבה, על התרבות שבה הוא חי, החינוך שקיבל ומסגרות חייו. מידת המעורבות בה עשויה להשתנות לאורך חייו.

הפוטנציאל לעבודה רוחנית קיים אצל כולם, אולם האופן שבו הוא מתבטא מושפע מן העומק הרגשי, השכלי והתפקודי של אדם. בצד אלה, נגזרים פירות העבודה הרוחנית ממידת המסירות של המתרגל כלפי הדרך שבה בחר. התרגילים, האמונות והחוויות הרוחניות עשויים לבוא לידי ביטוי שונה בנתיבים שונים של עבודה שאותם מתווים מסורות ומורים שונים. ובכל זאת אפשר להכליל ולומר שדרך של אמת תטיל ספק בכל מה שלא ניתן להתנסות בו באופן ישיר.

במהלך הדרך, בצד הנפשי נחלש המיקוד באישיות ובסיפורים שמהם היא נבנית, לטובת ניסיון של חקירה שאיכויותיה ניטרליות ואובייקטיביות יותר. באופן זה מתאפשרת גם הגשמה עצמית במישור המציאות הרגילה, אלא שהפעם היא מושתתת על חומרים מוצקים יותר, של הכרת מהותם של רצונות, יכולות ומגבלות האדם.

ארבעת העקרונות שיפורטו כאן מונחים ביסודן של הדרכים הרוחניות הזמינות למתרגל בן ימינו. הם משתרשים בו במקביל, בו זמנית, ואין חשיבות מרובה לסדר שבו נמנו כאן.

 

8.2 המכנה המשותף הראשון: נוכחות

 

בתנאי היומיום, נוכחות היא בגדר מצב זמני שנתפס כאקראי שרוב בני האדם אינם מבינים את חשיבותה ככלי תומך בחיים מיטיבים ולפיכך אינם עושים מאמץ מודע על מנת לשמרה כשהיא מופיעה. דרכים רוחניות רבות מתארות את מצב הקיום האנושי הרגיל כמעין אוטומט שבו האדם ישן בעודו ער. תפקודי הקשב שלו פזורים, אחוזים בזוטות ומתנהלים ללא קשר ממשי למתרחש כאן ועכשיו.

עת האדם ישן בעודו ער, הוא חדל לחוש בשקר שהוא עושה לעצמו. אפוף בענן של דמיונות ומסיחי דעת, הוא מתנהל בעולם כעבד להונאה עצמית. הוא מותנה, שרוי במצבי חלום ממינים שונים, במצב סהרורי שמתוכו חולפים חייו.

ולעתים עולה בו תחושה פנימית של שלווה ורוגע. אנו נוטים לזהותה באופן אינטואיטיבי כמצב הרמוני. עולות בה איכויות מעודנות של התבוננות, התכנסות, שלווה, זיכרון מוחשי של סוד, היעדר שיפוטיות, רפיון יחסי של השרירים, חופש מהתניה ומכמיהה להמשכיות. זו חוויה גופנית מודעת של רווחה ושקט מנטליים, של ערות וקשב פעילים. היא מעידה על שחרור פנימי מן הצורך להגיב, כמו גם מן התגובתיות עצמה.

אשר על כן, אל חוויית הנוכחות מקיצים. איכותה היא כשל היזכרות. היא מהווה מעבר ממצב ערות רגיל לערות שיש בה מודעות עצמית. עולה אז מודעות לעצם הקיום, ובה בעת ניסיון למקד את הקשב במצב גופני מובחן זה, של צפייה שיש בה תשומת לב מתמשכת לידיעת העצמי והשדה הנצפה בו זמנית.

זוהי חוויית הרקע לפעילות הפנימית שבה רוחשים תחושות, רגשות ומחשבות. יש בה התמסרות למצב המתבונן הפסיבי, תוך נדידת הקשב באופן רצוני או ספונטני בין המושאים שעולים בהכרה. האדם עוקב בה ללא מעורבות אחר עליית התופעות בהכרה ואז אחר התפוגגותן. הוא אינו מזדהה, או מזדהה פחות, עם תכני ההכרה. משוחרר משיפוט ערכי וכמותי, הוא שוהה ללא מאמץ מיוחד בקיום, בשאלה, באי הידיעה עצמה. זהו מצב שווה אשר ממוקם בתווך שבין מצבי קיצון. אין בו מצוקה או מחשבות טורדניות והוא ממוקד ברגע הנוכחי.

בפנימיות, על סמך ההתנסות, עשויה להשתרש הבנה אינטואיטיבית כי ערוּת כשלעצמה היא אובייקטיבית. כי אדם הפועל בתבונה מתוך אותה שלווה מודעת, ברגיל ובעת מצוקה, תורם לאיכות חייו. כי ניתן אז לשלוט בתגובתיות ולהכיר את מי שאני כעצם היותי, לא כמופע אישיותי. מעטים הם בני האדם שעושים מאמץ מודע להיות קרובים לחוויה הזו באופן תדיר, אך נראה כי ראוי לשאוף אליה ולכוון אליה את החיים.

בניתוח שלאחר מעשה, הנוכחות נתפסת כחוויה רוחנית מהותית על שום היותה נעדרת הזדהות עם הסיפור האישי. הצופה הפנימי נמצא בו ברקע, אל מול הזמן, בחוויה לא מתוּוכת של תופעת הקיום. למעשה, מתברר מתוכה כי החיים כתופעה הם מה שהם, כאן ועכשיו: כאב והנאה שהסובייקט לא לוקח עליהם בעלות. זוהי חוויה משחררת ותובנה רוחנית אישית.

עיקרון זה מהותו, אם כן, בניסיון להיות נוכח בחלק גדל והולך של זמני הערות, כדי לפגוש את אירועי החיים מתוך מודעות עצמית: בחיי המשפחה, במסגרות העבודה והחברה, מול הסביבה באשר היא. זוהי מהות הדרך.

התהליך כרוך בניסיון מתמשך של האדם להיזכר בעצמו מתוך מצבים נפשיים שונים, במיוחד בעת שהם משתנים, ולשמור על נוכחות שמאפשרת ערות, קשיבות ומיקוד. הנוכחות מאפשרת יציאה לפעולה שקולה, מתוך חופש פנימי יחסי בכל מעגלי החיים. באופן זה מתאפשרים ארבעה היבטים מיטיבים של הקיום:

 

• אדם יודע את עצם קיומו. הוא נוכח, חש וער לרגשות ומחשבות שעולים בתוכו, אך אינו מזדהה עמם. חוויית קיום זו מאפשרת בין היתר הפרדה בין העצמי (דהיינו הערות והצפייה שלה במציאות) לבין הסובייקט (תחושות, רגשות ומחשבות).
• מעמדה זו מסוגל האדם, כאשר מצבו הפנימי מתערער, להימנע מתגובות אנוכיות שאינן מיטיבות עמו ועם הסביבה, ולהשהות אותן תוך איתור תרחיש תגובה שבכוחו להיטיב עם עצמו ועם סביבתו.
• מעמדה זו ניתן לפתור קונפליקטים פנימיים וחיצוניים מבלי להיות מושפעים יתר על המידה מנטיות אישיות. כלומר, הסובייקט נותן אמון באובייקטיביות של המבט ומשרת משהו שנתפס כעליון ביחס אליו, כמעין היענות למוסר אוניברסלי ותבונה שטבועים בו. תגובות אלה משמרות את החופש היחסי מהתניות.
• ניתן לשמר חוויית נוכחות לאורך זמן מספק ועל בסיס חלוקת קשב, כדי שמצב שלֵו יחסית יפשוט שוב בגוף בסיום האירוע.

 

8.3 המכנה המשותף השני: לימוד הרעיונות והפרקטיקה מעֵד מוסמך בדמות מורה

 

במסגרת לימוד הרעיונות והפרקטיקה העומדים בבסיס הדרך הרוחנית, מתגבשת תפיסת עולם מציאותית הנוגעת לחיים הרוחניים. זאת, מתוך התמודדות עם הניסיון לשמוט ידע מסולף קודם. מקום מיוחד תופסים הרעיונות הנוגעים לעבודה עם הגוף ולאתיקה.

הענווה חיונית בדרך. לאורכה ראוי לזכור כי היא אינה מבטיחה שינוי וכי לאנשים העוסקים בעבודה פנימית אין יתרון על פני זולתם. אין אמצעים ברורים להבדיל בין תרומת הגיל לבין פירות התרגול הכרוכים בדרך כלל זה בזה, להוציא מקרה של שינוי דרמתי המתעורר כתוצאה מקיומו של אירוע מובחן.

אמונות, פולחנים ודמיון מתפוגגים אז אל מול הבנה מבוססת התנסות ומתוקפת על ידי עדות מוסמכת בדמותו של מורה מוכר ומוערך, הפוסע לפני המתרגל בנתיב של עבודה מודעת.

מעטים הם המורים האותנטיים שפוגשים בתלמידים הנכונים להם ונכנסים עמם להרפתקה בנבכי הנפש, מתוך אמון ולשם השגת חופש ולא היקשרות. מורה טוב משחרר את התלמיד לדרכו בזמן המתאים, לאחר שאִפשר בחייו של התלמיד מפגש טרנספורמטיבי והותיר אחריו זיכרון של יחסים שיש בהם תודה והערכה עמוקות.

 

8.4 המכנה המשותף השלישי: כוונה מיטיבה

 

האדם שואף לפעול מתוך כוונה מיטיבה וריסון עצמי בדיבור ובמעשה, בניסיון להטמיע על בסיס אימון מתמשך אופני התנהגות אשר בכוחם למנוע מצוקה גופנית ונפשית מיותרת. כוונה זו חלה בטווח הקצר ובטווח הארוך, על כל ההשלכות האפשריות של בריאות ורווחת הפרט, החברה והסביבה.

לשם כך הוא מאמץ סייגים פנימיים וחיצוניים באופן לא דוֹגמתי. סייגים מעין אלה חלים על כל היבטי חייו, בינו לבין עצמו ובינו לבין החברה והסביבה בכלל. מפגש עם הסייג מתוך פעולה במציאות מעורר היזכרות עצמית, מודעות עצמית ונוכחות. דוגמה לסייג שקשה מאוד להתמודד עמו על שום השפעתו העצומה על היחסים הבין אישיים הוא הימנעות מרכילות.

 

8.5 המכנה המשותף הרביעי: מדיטציה

 

מדיטציה (בוננות) היא תרגול מנטלי המאפשר לאדם לפתח מצבי תודעה פרטית שלווים, חשיבה בהירה ואיזון נפשי אל מול אי השקט המותווה בבסיס החוויה האנושית. נפתחת אפשרות להפסיק לתת למחשבות שליטה בך מבלי לשלוט בהם. במיטבה, וככל שמיומנות המתרגל בה רבה, היא מבססת מודעות חסרת מאמץ ומשוחררת מתגובתיות לזרם של מושאים. ניתן לתאר אותה כתהליך למידה של תכני ההכרה ושל הנפש את עצמה, על דרכי הפעולה שלה ועומקיה. מתוך המדיטציה מתבררים מצבים פנימיים שיש בהם מודעות עצמית ובכוחם להעשיר את ההתנסות בחיים ולשנות את תפיסת העצמי.

המדיטציה מאפשרת להכיר את ההיזכרות כהתעוררות משינה. באמצעות התרגול נוכח האדם בקיומו המותנה, המושפע מתנאים ומצרכים שונים. הוא לומד מהו העצמי ואת ביטויו בגוף כערות אובייקטיבית שמעבר להתניה. הוא מכיר את החוויה הגופנית של נוכחות, הניכרת כאשר העצמי מזוהה עם הערות. במצב זה הוא מזהה תחושות, רגשות ותוכן הכרתי שהם הסובייקט, המופיע מול המבט הפנימי בעת שהוא משתנה מרגע לרגע.

ככל שמעמיקה מיומנות המדיטציה, האדם מכיר את החיפוש הפנימי כתנועה של הרוח שאינה תלוית אישיות, ומתוכה הוא צופה אל המציאות בדרך שונה מכפי שנהג קודם לכן. הוא נדרש לוויתור הנוגד את תכלית האגו, לטובת הערות שנתפסת כגבוהה ותבונית.

נקודת הייחוס הפנימית ניחנת אז בחוכמה אינטואיטיבית. היא נתונה בשיח נסתר עם מוסר אוניברסלי שכנראה נולדים עמו, הניכר בתגובה חומלת ואלטרואיסטית אל מול מצבים שפוגשים בחיים. באופן זה, מתנהל אז הסובייקט אל מול עולמו הפנימי והחיצוני כשהוא חופשי יותר מהתניות, גמיש ובעל עומק שיכול לפגוש את המציאות כמות שהיא.

להיות קרוב אצל עצמך שונה לחלוטין מחוויית המפגש עם המציאות החיצונית. מכאן גם הפער העמוק שהשפה איננה יכולה לגשר עליו בין מי שמאפשר לעצמו התנסות לבין מי שהיא עבורו תרגיל מחשבתי, האחרון יכול להיחשב כבּוּר. זו השפעה מרפאת שאינה נוגעת כלל בהתניות המעצבות את המציאות החיצונית. היא משרה גישה שונה של קשב, של מבט מבחין שתופס את מקומו של ה"אני", על תחבולותיו ותגובותיו הנגררות שהן תוצר הדפוסים המרכיבים את האישיות המותנית. מתוך המדיטציה מתבהרות איכויות של נוכחות.

ההתנסות הישירה מאפשרת שיכוך השכלתנות והעברת מרכז הכובד אל הרגשי, הפיזי והאינטואיטיבי. האמון בעצם קיומה של אפשרות אחרת מתחזק כשהאדם יודע מהתנסות ישירה שהדברים זמינים לו, נמצאים בגופו שלו. או אז מתגבשים בפנימיות קבלה עצמית וסיפוק, כתוצר של התנהלות לאורך שנים.

כדי שאלה אומנם יתגשמו, על המחפש הפנימי להיות נחוש בעת התרגול ולהפעיל את המאמץ הנכון על מנת ליצור את התנאים שמרגיעים את ה"אני". התרגול אישי, בכוחות עצמו ואל מול עצמו, מתוך הבנה שהמודעות ובעל המודעות הם אחד. הסובייקט הוא המציאות לעצמה, הנחווית בהתנסות ישירה. חוסר המאמץ, הרפיית השרירים, החשיבה הבהירה והאיזון הנפשי מתעצמים עם התרגול.

מדיטציה מתאפשרת תודות לפיתוח מצב מודע, שלֵו יחסית, של ריכוז[35]. הסובייקט נתון בהשתנות תמידית אל מול הצופה (העד), בעוד הקשב מופנה אל האובייקטים. עם ההתכנסות פנימה, נזנחים מושאי החושים לטובת מושאים פנימיים ההופכים למושאי הקשב הדומיננטיים. בעת התרגול נדרשים ויתור, מתן אמון והתמסרות לכל מה שעולה ועשוי להתרחש, תוך הימנעות מתגובתיות שהיא תוצר של הזדהות.

ביטחון מסוים משתרש באמצעות שחרור (letting go) ובניית מצב של ריחוק שיש בו געגוע למצב שקט שמוכן לקבל רשמים מבלי להיות תגובתי, לצד עיבוד מנטלי סובייקטיבי שיעניק פרשנות ניטרלית למתרחש. מהלך זה חיוני לצורך שכנוע פנימי באפשרות קיומו של אי השקט המובנה בחוויה האנושית הרגילה, ובפוטנציאל התרגול לפוגג אותו. תרגול בקבוצה יוצר תנאים שבהם עשויות חוויות הבהירות והשקט להיות מהותיות יותר. ייתכן כי מלכתחילה ההתניה היא של עשייה למען הכלל ולא למען עצמו, ומתוך כך הרעש הפנימי הנובע מהאישיות מושתק באופן לא מודע.

בזמן תרגול מדיטציה מתגלות הרמות כנבדלות זו מזו בעדינותם של המושאים, במידת השקט בגוף ובריכוז שהושג בהן. בעת התרגול משתנות בהירות האבחנה והתפיסה. ברמות הגבוהות קיימת בהירות רבה יותר שמקורה בהתנקות ההכרה מתרומות הסובייקט, תבונה ואינטואיציה פוטנציאליים.

התמונות העולות מול ההכרה שונות זו ביחס לזו, משום שתשומת הלב מגלה אותן בפרקי זמן שונים והסובייקט נתון בשינוי תמידי, כאילו הקפיאה ההכרה תמונה בסרט נע. בכל רמה ניתן להתנסות בכל מה שאפשרי בה. תנועת המתבונן עוברת מן המושאים הגסים אל העדינים בכל רמה מובחנת. החלל תמיד עדין יותר מן המושאים העולים בתוכו.

שינה, היזכרות, נוכחות, ערות למושאי החושים וקשב הם מצבים מתחלפים במהלך המדיטציה. ברמות אלה מתקיימים תיוג והמשגה. תהליך ההמשגה פוחת והולך, מהפרטני אל המשפחתי, מהשיפוטי לחסר השיפוט, מאובייקט מובחן לחלל ריק.

עם התבססות השקט עשוי להתברר שורש הכמיהה כמקור השלווה, האושר והסיפוק הקורנים מבפנים. כהתנסות חווייתית הוא מזוהה עם הרגשה שאין שאלות לשאול. זהו מצב מחבק ומספק שאפשר להתמסר אליו ויש בו שקט מנטלי גבוה יחסית, עד כדי הדממת תנודות התודעה (הפסקת היצירה של תבניות מנטליות) שמתוכה עולה בהירות המספקת תובנות בעלות משמעות רבה [36].

עם הזמן הראייה עצמה הופכת מהותית ובעלת ערך לסובייקט. היא תופסת את הכוליות הפנימית תוך איבוד גבולות הגוף, ומתגבשת התבוננות הנובעת מן החלל וחלה עליו. המושאים שעולים הופכים נדירים יותר ומשמעותיים פחות מהראייה עצמה. הגם שהאדם בודד מאוד בסיטואציה הזו בכל היבט, אין בה בדידות אלא התיידדות וביטחון שביטוין הישיר בקִרבה של אדם אל עצמו ובקבלה של המצב כטבעי ונוח. מתוכו מתבררת אפשרות פנימית מסתורית, חוויית קיום ללא פרשנות.

 

8.6 מצבים מובחנים של מודעות עצמית גבוהה

 

יקיצה מודעת. כל תהליך יקיצה, איכותו מדיטטיבית והתרחשותו היררכית: שינה חסרת מודעות עצמית; מעבר לערות בעקבות ערעור פנימי; מודעות לערות; זכירה עצמית (אני ער); חיפוש הגוף (מוודא שאני חי); עליית אובייקטים מול ההכרה.

 

העד הרואה. בהתנסות ישירה מתבררת צורת קיום גבוהה: מצב תודעתי שאיננו ידוע ואיננו נגיש בדרך כלל. הוא איננו שולל את חוויית הקיום הרגילה, אך מוסיף לה עומק בתפיסת המציאות. זהו תפקוד על הכרתי של ידיעת הראייה עצמה בחוויה ישירה. אז שרוי הרואה בצורתו שלו, הערות שבהכרה עולה כאובייקט מנטלי בתודעה וההכרה מכירה את עצמה כצפייה.

 

ער בדממה. זו חוויה ייחודית ונדירה שמקיצים אליה, כמעין קפיצה קוונטית מתוך מצבי המודעות האחרים היישר אל תוך ערות שלמה.

מצבים קרובים לדממה הם מצבים שנדרש לפתח בהם אמון. כאלה הם היעלמות הדרגתית של המושאים מן ההכרה ועלייה יחסית של השקט בגוף, סממניו של תהליך שסופו מצב של ער בדממה. השקט הוא יחסי, הדממה מוחלטת.

משך הזמן של החוויה אינו ברור ואין אפשרות לתקשר אותה אל הזולת משום שהיא זרה לרפרטואר הנורמלי של החוויות האנושיות. עם זאת, זוהי חוויה פוטנציאלית בגוף. מתנסים בה מדווחים על חוויה טרנספורמטיבית הממחישה כי לא ניתן להבין בשכל את האמת המוחלטת, אלא אך דרך התנסות בה. עבור אדם מאמין זוהי, כפי הנראה, ההתגלות במצבה הטהור ביותר.

הדממה היא קיר שמנגנון החשיבה הפעיל נרתע ממנו ומפרש אותו כהתאיינות. ההתניות ומערכת השרידה נכנסות אז לפעולה כמגננה מפני תרחיש שאינו מוכר. אלו הן מצוקות מנטליות שהורסות את המצב הדומם ובעקבותיהן מתרחשת נסיגה.

מכאן נגזר שהתנסות במצב גבוה יותר נדירה מאוד. אין מדובר רק בתרגול שנדרש להיות מיומן בו במובן של הישארות במצב המתבונן בדממה כמצב מתנה. כדי להגשימו נדרשים חסד או זעזוע, חיצוניים או פנימיים, המופעלים על המערכת הנפשית כדי לחצות את הקיר. או אז מתרחש סוג של מעבר פאזה במודעות העצמית.

מצבים כאלה ייתכן שיתפסו את האדם מול תחושות קשות של פחד, מול סופיות ורגש עז של הזדהות עם סבל של האחר. מתרחשת אז התמרה למצב ערות הכרוכה בהיעלמות מידית של הסובייקט מהתוכן ההכרתי ובהיחשפות להשפעת המעטים הגבוהים. בתרגולי זֵן עשוי המורה להשמיע צעקה בעת שהתלמיד שקוע במדיטציה עמוקה, כדי להסב את תשומת הלב באחת מתכנים סובייקטיביים מתנים אל מצב דרוך שרידותי, ריכוז עמוק בתוכן תודעתי, הדממה עצמה.

ער בדממה במהלך מדיטציה הוא מצב אפשרי במקרה מיוחד שבו קיימים יחסי צופה-נצפה. אז, באין סובייקט פעיל הדממה מוחלטת, הייצוגים של הגוף בדמיון נמחקים, האוריינטציה במרחב אובדת לחלוטין, התודעה חסרת תנודה, ההכרה חדה כתער. התיוג, הזיכרון, האינטואיציה והתבונה פוטנציאליים. אז ניכרת הריקות באופן טהור. זוהי ערות לשמה. עשויות לצוף בה כברק ידיעות בדבר החופש המוחלט, ידיעה ישירה של העצמי והחלל. אדם מכיר את עצמו באינטואיציה, ללא הסיפור האישיותי.

בפילוסופיה של היוגה[37] מהווה המפגש עם הנצח את תכלית חיי האדם, בבחינת אחדות עם העצמי כמצב תודעתי נצחי שאין לו צורה והוא אינו חומרי, בהיבט אחר, איחוד הרוח הפרטית עם זו האוניברסאלית. אפשר רק לתהות כיצד רואה אדם שעבר חוויה כזו את המציאות האובייקטיבית ואת היחסים שלו עם עצמו ועם החברה, שכן נראה שההתנסות, העיבוד הפנימי של התובנות והזיכרון שלה דרמתיים. אופן הביטוי מוטה ליכולת של השירה והפרוזה של הדרך והתרבות שבה צמח החווה, או לשתיקה.

 

8.7 קיצור תולדות המצב הפנימי

 

אדם כובש את הדרך שהוא הולך בה והדרך כובשת אותו והופכת לכלא הפנימי שמתוכו עליו למצוא את החופש.

אדם נולד לתוך צרור התניות מורשות ונרכשות שגוזרים התרבות והחינוך שספג, החברה שבה הוא חי והשפה שבפיו. אלה מהווים את תשתית האישיות, הסיפור הפרטי שאיתו הוא מזדהה. על כן, על מנת להבין את היחסים הארוגים בין האישיות לבין העצמי תחת תנאי החיים המשתנים, יש לפענח את יחסי הגומלין שבין אדם לבין המערכת החברתית שבה מתקיימים חייו ואשר בה מתפתחת אישיותו.

בידול נוצר בין חברות קטנות והולכות, המתהוות בתוך מסגרות חברתיות גדולות יותר: משפחות; משפחות מורחבות; שבטים; עמים; תרבויות; מעמדות; דתות. מידת ההשתייכות של הפרט למסגרות מעידה על מידת ההזדהות עם הדרך שאליה פנה, וככל שהיא גדולה כך רב הבידול שהיא מייצרת מול חברות אחרות. לפיכך נגזר שחיים שראוי לחיותם מבוססים בין היתר על יחסים תקינים בין הפרט לבין עצמו ובינו לבין הסובבים אותו במעגלי חייו.

כדי לממש יחסים תקינים מעין אלה, נדרשים כללים אוניברסליים המנסחים את אורחות חייו הראויים של אדם, את מידות המוסר והאופי ואת המבנה החברתי המביא לשגשוג אנושי. יש לתת את הדעת לכך שאין די בהכרה שכלית בכללים מעין אלה, וכי יש להזדהות עמם על מנת לבסס אורח חיים מיטיב שגלומה בו רווחה פיזית ונפשית בת קיימא.

למורים שאדם פוגש בחייו השפעה משמעותית על הדרך שבה הוא מפענח את המציאות. כאשר הוא מנווט בה את דרכו אל עבר תהליך של התעוררות, הוא מגלה כי איכותו מדיטטיבית והתרחשותו היררכית. תחילה הוא משול למי שמנווט את חייו מתוך דפוסים ודחפים, כאוטומט, שרוי באותה שינה חסרת מודעות עצמית. הוא חווה מצב כלשהו של ערות המגיע בעקבות טריגר פנימי או חיצוני. הוא הופך מודע למצב הערות, הוא נזכר בעצמו, ואז נודע לו שהוא יכול להיות נוכח. הוא מחפש אחר גופו, כאילו לוודא שהוא חי ואז הוא יודע שהוא חי.

ברגיל, ללא תרגול, עבור זה שאינו הולך בדרך, תישאר אותה זכירה עצמית כאירוע קצר שלא מותיר חותם. אך עבור מתרגלים מנוסים זהו אירוע מדיטטיבי, פוטנציאל לעבודה פנימית הפותח בפניהם אפשרות לנוכחות שיש בה התבוננות במצב מנטלי שקט יחסית, שמאחוריה תבונה יתרה שמאפשרת פעילות מסוימת. אירועים אלה מנוצלים לשם תיקון היחסים בין הפרט לבין עצמו ובינו לבין הסובבים אותו במעגלי חייו ע"מ לשרש אורח חיים מיטיב שגלומה בו רווחה פיזית ונפשית בת קיימא.

בהמשך, הצורך של האישיות בחיפוש ובתוצריו מתפוגג. הכרות וידיעות מסוימות הנוגעות לידיעת האדם את עצמו מתבססות, חל בו שינוי של ראיית מקומו בעולם והמבט על העולם, והמאמץ פוחת.

מול אותה הנוכחות קיימים מצבי מודעות גבוהים, אירועים חולפים הנושאים משמעות הנוגעת לרכישתה של ידיעה מסוימת בדבר המציאות ויתכן אף יתרמו לאופן בו רואה האדם את המציאות.

אירועים מעין אלה הם מנת חלקם של ההולכים בנחישות ובמסירות בדרך, אולם הם אינם מצבי חיים פעילים וסביבם ממשיכה המציאות הנגזרת מן הניסיון המשותף להתקיים. גם לאחר שהמתרגל פוגש בהם ישירות, יהיה עליו לשוב ולפעול בחברה באמצעות אותה אישיות נבדלת שהתפתחה בו.

אולם מי שמתרגל נוכחות ומדיטציה מצמצם בהכרח את מידת הרע שהוא משפיע על עצמו ועל זולתו, ותורם תרומה ישירה להפחתת הרעש המנטלי והמצוקה בעולם.

 

8.8 המכשולים

 

בעידן המודרני קבורה לעתים קרובות העבודה הפנימית במובנה המעשי הפשוט תחת השקפות דתיות ופילוסופיות ופרשנויות אקדמיות. אלה המעוניינים בה נדרשים תכופות לתקופת התבהרות ממושכת, שבמהלכה יהיה עליהם להפריד את המוץ מן התבן, את המהות מן הפולחן והאמונה, את הפרגמטי מהדוגמטי. במהלך תקופה זו, ולפני שמתעמקים בעבודה הרוחנית, מוטב לפתור בעיות נפשיות המחוללות מטבען מצוקה המקשה על התרגול. יש לקוות שבסופה ימצאו את הדרך ואת סוכניה הראויים ללוות אותם בתהליך הרוחני, ויספקו להם את ההכוונה המתאימה להם ביותר.

בכל דור יש כנראה אנשים בודדים שהם בחזקת נרות המאירים באפלה. ההנחה כי הם גם המורים הטובים ביותר אינה ודאית. הלא אין הכרח להניח שלנר הזה יש זמן ואנרגיה עבור כל אדם שמשחר לפתחו, או יכולת הובלה. מורים לא ראויים, אלה העוסקים במיסטיקה פרימיטיבית או מפעילים מניפולציות פוליטיות או רגשיות על תלמידיהם, מסוכנים הם.

עבודה פנימית במסגרת של דת, כת או כיתה מאורגנת, במיוחד כזו שיש בה פוליטיקה ארגונית, טומנת בחובה סיכונים. בעבודה מול אחרים עולות בעוצמה ההשוואתיות ומגבלות אישיות, המביאות עמן קשת נרחבת של עיכובים בהתקדמות הרוחנית.

מחלה, בכול גיל ובמיוחד לקראת סוף החיים, ייאוש, ספק, רשלנות, עצלות, השתוקקות, סלידה, קנאה, טיפוח אשליות, שנאה, אי שביעות רצון, בלבול בין רעיונות שונים, דחף להפוך לדתי, להתאהב, להיות רגשני, להגזים בפולחן, או לעסוק בפולחן כחובה פורמלית, לנסות להשיג כוחות על רוחניים, ניסיון להיות אחר על בסיס הצגה או משחק, או ככלל לא להיות מידתי או מכני – כל אלה מעידים על עיוורון, הזדהות ותרומה מצד האישיות לאי השקט הפנימי. מראש ידוע שדבר איננו מובטח מעבר ללמידה של תחום אזוטרי, ונדרשים אמון בדרך והתמדה.

השימוש בשכל ובשפה מרחיק את האדם מהחוויה. השפה לבדה איננה יכולה לתאר את החוויה הסובייקטיבית ולשמש כפרוטוקול תקשורת של חוויות ראשוניות בהתנסות ישירה.

 

9.1 פירות העבודה הרוחנית

 

העבודה הפנימית פועלת במישור שבו פוגש הגוף את המציאות האובייקטיבית בשגרה. ניתן לתארה כניסיון להיות נוכח בחיים מתוך כוונה פרטית מתמשכת לעבד רשמים באופן מציאותי, מה שמוביל לחופש נפשי ולשקט מנטלי. בשלביה המתקדמים יותר מסתמנים פירות הדרך כשמחה והנאה פשוטה ויומיומית הנובעות מאותו סיפוק מן היש; ככוח חיים והיעדר פחד מפני התנסויות חדשות, משמע התבססות בחוויית המטרה. אירועי התעלות רוחנית, מצבי קצה של מודעות עצמית, מדיטציה ממושכת, לימודי עומק של רעיונות כאלה ואחרים, עשויים להיות מענגים, אולם אין בהם פתרון לבעיות במציאות האובייקטיבית.

באדם משתרשת במהלך הדרך ההבנה שנדרשים לו כלים ומיומנויות הפעלה שייעודם הפנמת הרעיונות עד לביסוסם של דפוסים מיטיבים. כל זאת, על בסיס חקירה עצמאית ושכל ישר, וביחס למידת נחישותו, הפוטנציאל ואיכויותיו הבסיסיות של המתרגל. דבר איננו דוגמטי, ויש לשחרר את מה שאינו מציאותי ומקורו באישיות. כאשר הדמיון השלילי פוחת, מתברר שאין כל טעם בגישה שיפוטית ביחס למציאות, וכי מוטב לראות הדברים כהווייתם, כפי שהם עולים בגוף הפוגש במציאות.

איכויות העבודה הרוחנית מצטברות בהדרגה במעטים 3 ו-4 וצובעות אותם בגוונים חדשים. התהליך מתבסס בתהומות הנפש ומניב שינויים במופעי האישיות ביחס לעבר. באין לאדם כפיל או תאום המשמש כמערכת ייחוס להשוואה, השינוי נובע מפוטנציאל שגלום באישיותו ובתנאים האובייקטיביים והסובייקטיביים התומכים בשינוי.

בשלביו המתקדמים של התהליך אדם עשוי למות לעצמו (מוות רוחני), כשהוא מבין כחוויה קיומית את עובדת היותו סיפור לעצמו וכי דבר אינו ניתן להנצחה. אז פוחת המאמץ להיות ולהיראות. פוחתות הציפייה והחתירה לתמורה אגואיסטית וחומרית, והמוות הפיסי נתפס כסיום ההתנסות בעולם התופעות.

גוף בריא בכל ההיבטים הוא גוף שקוף. מֵכל שאין בו מצוקה מנטלית ואיתותים גסים. בטיפוח נכון ואִתגור קבוע של שלושת המעטים הנמוכים, ניתן למצות את טווח הגמישות הפוטנציאלי שלהם ולהרחיב את טווח הרשמים בהתנסויות שונות. אז הופכים רגישים לדקויות ומורגשת דחיפות לחקור ולהבין את הסיבות לשינוי הזה, לתקן ולהחזיר את המצב לקדמותו.

משתרשת הבנה שהסבל והמצוקה הם בחזקת קריאה נחוצה לשינוי. נדרש להתייחס אליהם כאל חלק אינטגרלי של מנגנון הריפוי הפנימי ולהיענות לקריאתו לפתרונם, על מנת שלא יקננו בגוף לאורך זמן. ייתכן שאלה יישאו אופי של תחושות גופניות המזוהות כאבל או כגעגוע, המהוות תזכורת לריחוק מן הנוכחות ומן השקט הפנימי [38].

בהמשך הדרך מתבססת יכולת מיקוד ובראש מורגש שקט יחסי, שעה שהנוכחות מחלחלת אל אירועי החיים. הקשב לאיתותים ולאינטואיציה עולה בעוד שלווה יחסית זורמת ללא מאמץ. תנועות ותנוחות שאופייניות לתרגול או לעבודה גופנית מתאפיינות על פי רוב בחזרתיות או בצורך בתשומת לב מיוחדת לגוף. הן מפתחות מודעות עצמית, ריכוז, הרפיית שרירים ושקט פנימי.

האתגור הקבוע של שלושת המעטים הנמוכים מבסס את ההבנה בדבר התרומה להנאה מהחיים שמביאה עמה פעילות פיזית. עבודה כזו, כשהיא מידתית, ובמיוחד אם יש בה מרכיבים רפטטיביים, נושאת תרומה מדיטטיבית מרפאת. היא מחברת את האדם אל הקיום ברגע ומרגיעה אותו מן העיסוק המחשבתי בזוטות של הדמיון. מרחב האפשרויות גדול וההנאה מידית, במיוחד כאשר נמצא שיווי המשקל הנכון בין המאמץ המושקע לבין השחרור התחושתי והנפשי המושג מתוך שהות באותה פעילות [39].

האדם מתפקח אז מרעיון ההארה ומן התפיסה הרומנטית והדתית, ומתבסס בלמידה מתוך חתירה קבועה לרכישת ידע אובייקטיבי. עולות בו תובנות על סמך התנסות אישית והוא ניכר ברב תחומיות, ביצירתיות ובייחודיות. חשיבתו ושיקוליו עצמאיים ופרטיים, והוא מעריך תכונות דומות אצל אחרים. יש בו יכולת לפעול מתוך חופש פנימי יחסי, ללא היענות לקיצוניות, למניפולציות, לשטיפת מוח בכל מסגרת. תובנות שנרכשות בעקבות תרגול של כל המעטים משמעותיות יותר מלמידה של תוכן שנוגע רק בשכל. למידה חווייתית רב מערכתית מחזקת את האמון בתובנה הנרכשת.

אז הכבילה לתגובות רגשיות פוחתת. השקר הפנימי והדמיון השלילי, גם כשהם מופעלים, נראים תפלים ולא ראויים לחקירה. התגובתיות פוחתת ומתפתחות יכולות של עצירה, הבלגה ושיכוך.

את מקום הרכילות ומושב הלֵצִים תופסים יושרה, פשטות והומור ביחס לעצמי ולחיים. מתרחבות באדם יכולת הכלה של דעות אחרות וקבלה יחסית של עצמו ושל אחרים כפי שהם, שכן טבעה של האישיות להתמיד והאיכויות החדשות נצפות בעדה.

בכל היבטי חייו האדם מחיל על עצמו באופן לא דוגמתי סייגים פנימיים וחיצוניים מעטים. הוא פועל באופן שבולם רווח אישי מיותר. הוא פועל בדיבור ובמעשה מתוך כוונה טובה ואמפתיה כלפי הצרכים הבסיסיים ואיכות החיים בקהילה. הוא עשוי להשתתף בפעילות של קבוצה ולקדם את פעילותה מתוך הכלת ההבדלים בין הפרטים המרכיבים אותה. במסגרתה, הוא מסוגל לתת לעצמו ולאחרים דין וחשבון על פעילותו, כעד לעצמו.

 

9.2 הלבדיות

 

לחיים שמכירים בארעיות שלושה היבטים המעצבים אותם: המימוש העצמי; היחסים הפנימיים והחיצוניים; ואמצעי הקיום, שאף הם נתונים בשינוי מתמיד מול הצרכים והתנאים. חיים כאלה מזמנים באופן מספק רשמים מהותיים לעבודה פנימית וניתן לווסת את האינטנסיביות שלהם באופן מציאותי מול אילוצי החיים.

עם הזמן, במעמקי הדרך, עשויה להתבסס באדם הלבדיות [40], שהיא מצב ערות מתמשך ברמות שונות של חוויה. יש בה ממד של פרישות וצניעות גם כאשר ימשיך האדם לחיות בחברה. אנשים שבתוכם התגבשה איכות זו מסוגלים להתבודד מבחירה במשך תקופות ארוכות, אף לחוות איכות זו של לבדיות כשהם שוהים בחברה.

הם עובדים, חושבים או נחים באופן פרטי, הם מופנמים יותר. כשאדם כזה מתנסה במצבי בדידות, הוא מגלה שאינו בודד או נתון בבידוד, אלא נתון במפגש עם עצמו. מפגש זה מאפשר התבוננות פנימית עמוקה ורפלקציה. למצב זה אין כל זיקה כמעט לעצם השהות בקרבה פיזית עם בני אדם אחרים. הלא יכול אדם להיות בודד גם כאשר הוא מוקף אנשים, ככל שהיחסים עמם אינם מפרים אותו ^[41].

כניגוד למצב ערות מתמשך זה וללבדיות הפורה שהוא מביא עמו, מוגדרת הבדידות כמצב ההופכי, המתבטא בפחד להיות לבד. האדם הבודד פוחד מעצמו ומבקש להתנתק מעצמו. בדידות נובעת מהפער בין היחסים שאדם שואף אליהם לבין מה שיש לו בפועל, בעוד לבדיות היא תוצר של סיפוק מיחסים קיימים (גם בפנימיות) וחופש ממצוקה פנימית (האדם חי עם עצמו).

אשר על כן ניתן להבין את העבודה הפנימית גם כהכנה לשלב הפרישה והדעיכה של הקשרים החברתיים והאינטימיים, בעוד מולם מסתמן הצורך להתמודד עם התכנים הפנימיים כאשר סוף החיים מסתמן באופק. באופן זה יכול הסובייקט להגיע לסוף חייו ולהשקיף בסיפוק יחסי אל עברו, ללא חרטה על כך שלא ניצל כיאות את ההזדמנות להיות נוכח בחייו. הוא יכול להתבונן במציאות ולחוות אותה כפי שהיא, באופן מושפע פחות מההתניות שהותנו בו. הוא פועל בה באופן המיטיב עם עצמו, עם אחרים ומול הסביבה, ללא ייסורי מצפון וללא בושה.

הערות שוליים

[1] אמונה: מצב נפשי שבו נוטים לקבל טענה כנכונה, כאילו היא אמת. מתאים במיוחד למקרים שבהם לא מתאפשרת הוכחה לוגית ואמפירית. אמונה איננה ידיעה.

[2] אישיות: מכלול הדפוסים המורַשים והנרכשים. סיפור שאדם טווה לאורך חייו ובנוגע אליהם, נושא עמו כל חייו ומעצב על פיו את אופן התנהלותו במרחב. האישיות דמיונית ומותנית על ידי מצבים נפשיים ותנאים פנימיים וחיצוניים.

[3] למידה היא תהליך של רכישה, הרחבה או שיפור של ידע, הבנה, יכולת או מיומנות. באופן זה ניתן לתאר אותה כשינוי וצמיחה בכל תחום שהוא. הלמידה מבוססת על התנסות ומובילה לשינוי קבוע יחסית בהתנהגות (או בפוטנציאל להתנהגות) של הפרט.

[4] סובייקט: מכלול התחושות, הרגשות והמחשבות המודעוֹת ביחיד; הריבון של חייו.

[5] אי שקט: חוויה של מצוקה מנטלית או קוגניטיבית.

[6] תפיסה: תהליך הכרתי הכולל אבחנה, פילוח וסיווג (segmentation & classification) של הגירויים. תפיסה נמצאת במתאם עם המציאות; תפיסה שגויה ותפיסה תלושה מהמציאות מחוללות תעתוע.

[7] הזדהות: תהליך לא מודע ואוטומטי של לבישת צורתם של דימויים המתנים את הסובייקט. הזדהות מובילה לאובדן חופש הבחירה ולכבילת האדם להתניה מן העבר שאיתה הוא מזדהה.

[8] ערות (wakefulness): מצב תודעתי שיש בו מודעות עצמית בעלת עומק מובחן, הניתן להתנסות ישירה. בערות יש קשב וניכרת בה היכולת לכוונו בדרך רצונית ומודעת. האדם חווה עצמו כבעל קיום נפרד מבחינה חושית, תחושתית ומנטלית.

[9] ריקות: בהתנסות הישירה במציאות האובייקטיבית הכול תופעה, ללא מהות נצחית. לפיכך, טבעה הטהור של התודעה המתבוננת הוא זה של הריקות שבה עולה תבנית האובייקט הנקלט בכּכוּתו.

[10] אושר: ההפך מסבל וממצוקה. נובע מתחושות ומרגשות שיש בהם סיפוק ומשמעות, והם נושאים חוויות של שמחה, הנאה, רוגע, שלווה ותקווה. אושר הוא הנאה מתמשכת, תוצאה של פרשנות חיובית מחוויית הקיום. הוא תוצר של מעורבות והישגים. המטרה האולטימטיבית של בני אדם בעולם היא חיים מאושרים.

[11] מודעות עצמית: מצב תפיסה שבו האדם ער לתחושות, לרגשות ולמחשבות שעולות בו. הוא מודע למופעי הסובייקט שהם בבחינת הוא עצמו.

[12] נוכחות: מצב גופני מובחן של תשומת לב מתמשכת שגלומה בו ידיעה של העצמי ושל השדה הנצפה בו זמנית.

[13] רצון: תהליך קוגנטיבי שבו מחליט הסובייקט על ביצוע פעולה.

[14] בהגווד גיטה 2,3,4.

[15] בּוּרוּת: הסיבה המונחת בבסיס הסיבות כולן לתעתוע בתפיסת המציאות היא הזדהות עם רעיון. הפילוסופיה ההודית הקדומה הגדירה אותה כבעלת שני מאפיינים עיקריים: ראיית החולף כנצחי. דהיינו הנטייה האנושית לראות את התופעות המשתנות תמידית כקבועות; וראיית העצמי כבעל מהות מתמידה, דהיינו האשליה בדבר קיומה המתמיד, הקבוע, של תחושת "אני" והאמונה בדבר קיומה כמהות רוחנית מתמידה באדם.

[16] הכרה (cognition): פעולה או תהליך נפשי של רכישת ידע והבנה. מחייב פילוח וסיווג מידע (ראה תפיסה), פרשנות תבונית ותיוג.

[17] אובייקטים: תחושות, רגשות, מחשבות.

[18] כּכוּת: אובייקט כפי שהוא נתפס בהכרה טרום שיפוט, שאז הוא נתפס בכּכוּתו.

[19] תרחיש: מהלך עניינים אפשרי או דמיוני שיתהווה על בסיס התנאים המתנים שבהווה.

[20] ידיעה: מידע האגור בזיכרון שפתי או מושגי ארוך טווח, ומשמעו בחוויה הפנימית הכרה ודאית בדבר אמיתותה של טענה או דבר. ידיעה היא בבחינת צורך אנושי.

[21] סוטרת הלב (בודהיזם).

[22] Vivekachudamani, Advaita Vedanta, Adi Shankara .

[23] בראשית א'–ז'.

[24] על הכרתי: תפקוד הכרוך במודעות להתבוננות עצמה.

[25] Yoga Sutra Pada 1.

[26] כמיהה: תחושה סובייקטיבית של חסר פנימי או געגוע אל מול אובייקט חיצוני שמהותו אינה ידועה.

[27] זכירה עצמית: אירוע שבו מתוודע אדם לכך שהוא מודע לעצמו.

[28] רפלקציה: עיבוד מנטלי, עיון פנימי עמוק על בסיס הד לעצמו של אינפורמציה תחושתית, רגשית ושכלית.

[29] The Teachings of Ramana Maharshi.

[30] אינטלקט: יכולת למידה, חשיבה וניתוח.

[31] אמון: ביטחון בכך שמצב מסוים במציאות ימשיך להתרחש בהתאם לציפיות.

[32] עונג: תחושות ורגשות המשרים סיפוק ומשמעות, חוויה של שמחה והנאה בהווה, בזמן הפעולה. עונג יכול להיות גופני (למשל, אכילה, שתייה, יחסי מין); נפשי (למשל, אל מול יצירת אומנות); התעלות רוחנית.

[33] דמיון שלילי: דמיון הנשען על ידיעות נכונות באופן חלקי או לא נכונות כלל. הוא מחולל שינוי במצב הרוח, הנושא עמו איתותים מופרזים של אי שקט מנטלי.

[34] Taittiriya Upanishad, Pancha Kosha.

[35] ריכוז: תרגול מנטלי של הפניית קשב סלקטיבית תוך מיקוד באובייקט בודד (הנשימה, אזור בגוף, תמונה או צליל) לאורך זמן.

[36] Yoga Sutra – Pada 1.

[37] Samkhya Yoga.

[38] בסופיזם הפרשנות היא געגוע אל האחר, הידיד, האהוב.

[39] Yoga Sutra – Pada 1.

[40] Yoga Sutra – Pada 4.

[41] Henri Thoreau – Walden.